בס"ד

“"לכל אדם יש מאפיינים ומוזרויות ייחודיים. באופן אישי, אני נוטה לראות דברים כשחור או לבן, ומתקשה לזהות גוונים הכרחיים של אפור, במיוחד בענייני הלב. זה גורם לי להיות שמחה לחלוטין או עצובה מאוד, מלאת ביטחון או על סף ייאוש.".

לאחר שגדלתי מחינוך נוצרי, הציפייה והתקווה למשיח היו משמעותיות מאוד. בקהילה בה גרתי, הייתה אמונה איתנה ששנת 1988 סימנה את שנת ביאת המשיח. פרטי ההיגיון והחישובים חומקים ממני, אך האכזבה המתמשכת נמשכה כאשר השנה חלפה ללא האירוע הצפוי. עם זאת, לא היה אבל; הנרטיב הסתגל במהירות לשנת 2000, מלווה בחישוב מורכב שלכאורה תיקן את הטעות הקודמת. אך שוב, השנה חלפה ללא אירועים מיוחדים, והאכזבה השתלטה עליי. מבלי להירתע, הגיעה המסקנה ההגיונית: זו לא הייתה שנת 2000; הודיתי בטעות חישוב של 16 שנים. זיכרון זה חי משום ששנה זו טמנה בי את ההבטחה לגיל 45, גיל שנראה מבשר טובות לחזות בביאת המשיח. אף על פי כן, כפי שניתן לראות בעולם סביב, כדור הארץ המשיך את מהפכותיו המוכרות. ואז, אימצתי את דרכה של בת נח. בעוד שדמותו של המשיח עברה טרנספורמציה מנוצרי ליהודי, התקווה להרמוניה עולמית, עולם שבו כולם מכירים ועובדים את ה', נמשכה. היהדות מאמינה בציפייה זו, כפי שניסח הרמב"ם:

העיקרון השנים עשר [הוא] תקופת המשיח וזה להאמין ולאשר שהוא יבוא ולא לחשוב שהוא מאחר. 'אם יתאחר, חכו לו' ואל תתנו לו זמן [קבוע] ואל תיצרו ניתוחים מהפסוקים כדי להסיק את זמן ביאתו.

כשמתבוננים בעולם כיום, עולה ההכרה - הגיע הזמן, הזמן שהמשיח יתגלה. זמן להציל את ישראל מציפורני אויביה, עמים המתאספים בכוונות רעות, מדברים זדון ומחפשים את קיצו.

תחינה עולה אל ה': התערבו, סכלו את הלעצים, ואל תתנו לגויים לשאול בלגלוג 'איפה אלוהיהם?' או לטעון שה' אינו מודע למעשיהם נגד עמו.

אך ההבנה מתערערת. מדוע הסכסוך הזה נמשך למעלה מחודש? מדוע התערבותו של אלוהים אינה ניכרת, ומדוע התערבותו האלוהית לכאורה נעדרת?

ברגעים של חושך עמוק, כאשר האפלה מגיעה לשיאה, אנו מוצאים את עצמנו בתוך "ההסתרה שבתוך ההסתרה" (ליקוטי מוהר"ן א', 56). באופן פרדוקסלי, זה מסמל את תקופת הקרבה הגדולה ביותר לאלוהים - זמן שבו מתחילה החזרה אליו. כי החושך דומה לגלימתו של אלוהים עצמו, צעיף שאם מוסר, מאפשר להתקרב לאלוהים עצמו. הבנה זו מעוררת חשש. האם החושך חייב להעמיק עוד יותר? האם ההסתרה חייבת להסתיר עוד יותר? מה אם המשיח, כמו בעבר, מתעכב?

פחד זה דוחף אותי לעבר אלוהים, ומניע אותי לתפילות להבנה ולהתערבות אלוהית. באופן פרדוקסלי, פחד זה הופך לכור ההיתוך שבו מתחזקים אמון ואמונתי באלוהים ובבואו הקרב של המשיח. למרות אופיו המכריע של פחד זה, אני נחוש לא להיכנע לשיתוק. במקום זאת, אני מתמקד בהבטחותיו - הבטחה שהמשיח יבוא, נאמנותו הבלתי מעורערת של אלוהים לעמו, הבטחת השלום והציפייה לדרוך שוב ברחובות ירושלים ולהתפלל בכותל המערבי.

בעוד האומות מתכוננות למאבק הקרב ובא - הקרב על ירושלים, קרב אותו הן נועדו להפסיד - מהדהדת האמונה שאלוהים ינצח! לאחר מכן, הם יעמדו מושפלים ומכוערים, בעוד עמו ייצא מנצח ושמח. דעו, אני משתתף בחרדתם ובצערם הנוכחיים, אך בקרוב אני מצפה לחלוק את שמחתם.


מאת אנג'ליק סייבולטס

מקורות:
ליקוטי מוהראן הראשון, בן 56
רמב"ם על משנה סנהדרין י', א', כ"ט

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.