בס"ד

מחשבה על פרשת BO 5786

ב פרשת בו, סיפורה של מצרים מגיע לרגע המכריע שלו. לאחר המכה העשירית, באמצע הלילה, פרעה קורא למשה ולאהרון ומדבר דברים שישנו את מהלך ההיסטוריה:

“"קומו צאו מקרב עמי גם אתם וגם בני ישראל לכו עבדו את ה' כאשר דברת".”
— שמות י"ב:ל"א

במבט ראשון, נראה שזהו רגע של כניעה מוחלטת. המלך שהתנגד בעקשנות כה רבה משחרר לבסוף את העם. אך בבחינה מדוקדקת יותר, עולה מתח עמוק יותר: פרעה מכיר באלוהים אך אינו מאמין באמת.

המגפות: יותר משחרור בלבד

התורה מבהירה כי הפלאות במצרים לא נועדו אך ורק לשחרור ישראל. הם גם שירתו מטרה אוניברסלית:

“"וידע מצרים כי אני ה'".”
— שמות ז':ה'

כאן, השם מגלה את עצמו לא רק לישראל, אלא גם למצרים ולפרעה עצמו. המכות אינן עונשים שרירותיים, אלא סימנים מכוונים שנועדו לתקן תפיסות מוטעות בסיסיות לגבי אלוקים והעולם. רעיון זה מנוסח במפורש על ידי רמב"ן (הרמב"ן).

פרעה מבקש ברכה: הכרה בכוח אלוהי

לאחר שציווה על העם לעזוב, פרעה מוסיף דבר יוצא דופן:

“"וגם את צאנכם ואת בקרכם כאשר דברת ולכת וברכתי גם אותי".”
— שמות י"ב:ל"ב

בקשתו של פרעה לברכה מגלה הכרה אמיתית בכוחו של אלוהים. אבן עזרא מציין שפרעה מבקש במפורש ממשה ואהרון להתפלל בשמו (אבן עזרא על שמות י"ב, ל"ב). אור החיים מסביר שפרעה לא רק ביקש סוף למכות, אלא קיווה לשיקום מצרים באמצעות ברכה זו (אור החיים על שמות י"ב, לב).

ה רמב"ן מדגיש עוד שפרעה הבין שתפילה היא יעילה: כאשר ישראל היו מתפללים לה' להגנתם, פרעה רצה להיכלל בתפילות אלו (רמב"ן על שמות י"ב, לב). רש"י מוסיף פרט בולט: פרעה עצמו היה בכור וחשש לחייו. בקשתו לברכה הייתה אפוא גם תחינה אישית מאוד (רש"י על שמות י"ב, ל"ב; מכילתא; תרגום יונתן).

לפיכך, פרעה האמין שהשם יכול לברך, להגן ולהושיע.

אמונה עם גבול

אך אמונה זו מתגלה כלא שלמה. על פי אלשיך, אישורו של פרעה לא היה הכרה בחופש נצחי. דבריו "כאשר אמרת" מתייחסים, מסביר אלשיך, לבקשה המקורית למסע שלושה ימים בלבד במדבר כדי להקריב קורבנות - בציפייה שהעם ישוב לאחר מכן (אלשיך על שמות י"ב:31-32; מהדורת וקסלר, אלשיך על התורה, כרך 1, עמ' 273).

פרעה מכיר באלוהים, אך אינו יכול להעלות על הדעת שהשם באמת מסוגל לנתק את ישראל לצמיתות משליטת מצרים. אמונתו משתרעת רק עד לרגע המשבר, לא עד לכניעה מלאה.

כך, פרעה הופך לארכיטיפ של אמונה חלקיתהכרה בכוח אלוהי בשילוב עם חוסר רצון עמוק לקבל את ריבונותו המוחלטת של אלוהים.

פלאי מצרים כתגובה לחוסר אמונה בסיסי

כאן הנרטיב נוגע בנושא עמוק הרבה יותר. רמב"ן מלמד כי הפלאים במצרים לא היו רק אירועים היסטוריים או לאומיים, אלא שירתו משמעות עמוקה, מטרה תיאולוגית. הם נועדו לתקן את הטעויות הבסיסיות ביותר באמונה האנושית - טעויות שראשיתן עוד מימי אנוש וממשיכים להופיע שוב בצורות חדשות עד היום.

בבסיסן שלוש תפיסות מוטעות: שאין לעולם בורא; שאלוקים ברא את העולם אך לאחר מכן פרש ממנו; או שהוא יודע מה קורה אך חסר לו הכוח להתערב. הרמב"ן מתאר רעיונות אלה במונחים קלאסיים; רבי שמואל רייכמן מנסח אותם בשפה עכשווית (המסע אל העצמי האולטימטיבי שלך, עמ' 144–146). למעשה, הם עוסקים אותה בעיה בסיסית.

יש המכחישים לחלוטין את קיומו של אלוהים. הם טוענים שמכיוון שלא ניתן לראות, לשמוע או לגעת באלוהים, העולם חייב היה להתקיים תמיד ללא בורא. דווקא כנגד טענה זו עומדים הפלאים עצמם: אירועים המפרים את חוקי הטבע ומוכיחים שהעולם אינו אוטונומי, אלא תלוי ברצון המתעלה עליו.

קבוצה שנייה מכירה בכך שחייב היה להיות בורא, המורכבות והיופי של הבריאה דורשים זאת, אך טוענת שאלוהים נסוג לאחר הבריאה. השקפה זו, המכונה לעתים קרובות דאיזם או "תיאוריית השען", רואה את ה' כמי שהניע את העולם ואז הניח לו להתנהל מעצמו. סבל, עוול וכאוס נתפסים כראיה לכך שה' אינו מעורב באופן פעיל. כאן, מכות מצרים מדברות בעוצמה מיוחדת: הן מראות שה'... יודע מה שקורה, מבדיל בין מצרים לישראל, ומתערב בדיוק ברגע הנכון.

תפיסה שלישית מקבלת שאלוהים קיים ויודע הכל, אך מפקפקת בכוחו. לפי פרספקטיבה זו, אלוהים מרומם מדי, מוגבל מדי, או פשוט לא מסוגל להתערב באופן משמעותי בעולם. גם תפיסה זו מתבטלת על ידי יציאת מצרים. המכות מדגימות לא רק ידע אלוהי, אלא... כוח מוחלט על הטבע, הזמן, החיים והמוות, ואפילו על המלך האדיר ביותר עלי אדמות.

הרמב"ן מדגיש כי ניסים שהוכרזו מראש הם בעלי חשיבות קריטית. הם מוכיחים לא רק את קיומו של אלוהים והשגחתו, אלא גם את אמיתות הנבואה, ובכך מבססים את מקורה האלוהי של התורה עצמה. לכן, יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי חד פעמי, אלא תיקון מתמשך לחוסר האמונה האנושית.

זה גם מסביר מדוע זיכרון מצרים חוזר לאורך התורה. הוא עומד כתשובה מתמשכת לטענה שה' נעדר, אדיש או חסר אונים, טענה שממשיכה לצוץ מחדש בצורות עתיקות ומודרניות כאחד.

משמעות עבור בני נח

עבור בני נח, סיפור מצרים ויציאת ישראל נושא משמעות מתמשכת. הוא משמש כתרופה רבת עוצמה לתפיסות עולם המצמצמות את אלוהים להפשטה מוסרית, לאדריכל מרוחק או לצופה פסיבי, דווקא משום שהוא מדבר לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא על ההיסטוריה האנושית כולה.

ה רמב"ם (הרמב"ם) מציין זאת במפורש ב משנה תורה, הלכות מלכים ח', יא.. הוא פוסק שאדם המקבל ומקיים את שבע מצוות בני נח נחשב בין צדיקי הגויים רק אם הוא עושה זאת משום שאלוהים ציווה אותן והודיע אותן דרך משה. מי שמקיים אותן אך ורק על סמך היגיון רציונלי או מוסרי חסר את הבסיס החיוני.

לכן, אמונה באלוהים אינה שולי, היא מרכזית.

מַסְקָנָה

פרעה האמין, אך לאמונתו היו גבולות. הוא הכיר בה', ביקש את ברכתו וירא ממשפטו, אך לא היה יכול להעלות על הדעת שאלוקים הוא באמת כל יכול ומסוגל לגאול את עמו לצמיתות. חוסר יכולת זה הוביל בסופו של דבר לנפילתו.

יציאת מצרים מלמדת אותנו לקח נצחי: חירות אמיתית מתחילה רק כאשר אלוהים מוכר כבורא, יודע ומושל כל הדברים.

מאת אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב תני ברטון על המשוב

מקורות





© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.