בס"ד

אם נתיב זה אמיתי, מהי אחריותי?

זהו החלק השלישי מתוך רפלקציה בת שלושה חלקים.

בשיחה הראשונה, שאלנו שאלה כואבת אך כנה:
אם לא אהיה יהודי, האם באמת יש לי מקום בתורה הזאת ובקהילת התורה הזאת?

בשני, עברנו מזהות לפרקטיקה:
איך זה באמת נראה לחיות כבני נח, עם תפילה, לימוד וקהילה, בלי חיקוי?

הערב, השאלה הופכת לפשוטה וקונקרטית יותר:

אם הדרך הזו אמיתית, מהי עבודתי?
איך נראית אחריות בפועל, לא בתיאוריה, לא כרוחניות פרטית, אלא בחיים האמיתיים, בין אנשים אמיתיים, לאורך זמן?

כי אמונה שנשארת פרטית בסופו של דבר נחלשת.
ואמונה שלעולם לא לוקחת אחריות לעולם לא מבשילה.

ברית נח אינה חדשה

שבע מצוות נח אינן המצאה מודרנית. הן מופיעות ממש בתחילת התורה עצמה.

האנושות מתוארת לראשונה כבעלת אחריות מוסרית בפני אלוהים יחד עם אדם בפרקים א'-ב' בספר בראשית. לאחר המבול, אחריות זו מתבהרת ומתחדשת כאשר אלוהים מדבר אל נח וצאצאיו - לא כשבטים, עמים או דתות, אלא כאנושות כשלעצמה (בראשית ט', א'-ז').

התלמוד בסנהדרין מגדיר את החובות הללו כשבע קטגוריות יסוד. חוקים אלה קודמים לסיני. הם שייכים לאנושות.

מאוחר יותר, בתקופת המקרא ובמיוחד בתקופת בית שני, אנו פוגשים קבוצה המכונה יראי השם אוֹ יראי שמים—"יראי אלוהים". קטגוריה זו כבר מרומזת בתנ"ך (ראה תהילים קי"ו, יא) ומתוארת במפורש במקורות מבית שני.

מי הם היו?

הם היו גויים שדחו עבודת אלילים, קיבלו את אלוהי ישראל, נהגו בצדק ובצדקה, התפללו, וקשרו את עצמם לחיי הקהילה היהודית. בלי להמיר.

יוסף בן מתתיהו מתאר אותם כמשתתפים במרחבים קהילתיים יהודיים. מקורות אחרים מבית שני ומהתקופה הרומית הקדומה מעידים על כך שלא יהודים התפללו, למדו והלכו לבתי כנסת, בעודם נותרים לא יהודים.

אפילו ספר מעשי השליחים - למרות מסלולו התאולוגי המאוחר יותר, משמר עקבות היסטוריים של תופעה זו. קיומם של "יראי אלוהים" קדם בבירור לנצרות ועומד בפני עצמו.

הם היו ידועים כ הצדיקים שבין הגויים.

מדוע נתיב זה נעלם - ומדוע הוא צץ מחדש

לאחר מכן קיבלה ההיסטוריה תפנית חדה.

דתות מיסיונריות קמו, שדרשו אמונה וזהות אחידה. אימפריות אכפו תיאולוגיה באמצעות כפייה. אחריות מוסרית הוחלפה בהמרה או ציות.

המסגרת של בני נוח לא נעלמה, אך היא הפכה לרדומה.

רק בעידן המודרני, באמצעות תקשורת עולמית, חופש מצפון וקריסה של אמונה כפויה, התאפשר שוב קיום של ברית מוסרית אוניברסלית ללא כפייה.

ועוד משהו קרה בזמננו:

העם היהודי חזר לארצו.

כיום, יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית בעולם מתגוררת בישראל. הנביאים מעולם לא תיארו זאת כאירוע בודד, אלא כחלק מהתפתחות גדולה יותר, כזו שבה העמים פונים לירושלים. לא להפוך לישראל, אלא לעבוד את ה'.

נושא זה מופיע כבר ביציאת מצרים. נאמר לפרעה שהמכות אינן רק עונש אלא גילוי:

“"לכן החזקתי אותך בחיים, כדי להראות לך את כוחי, ולמען יוּקַבֵּר שמי בכל הארץ."”
(שמות ט:טז)

אפילו פרעה, האנטגוניסט, פונה כאל סובייקט מוסרי שנועד להכיר באלוקים.

בהמשך מתאר זכריה עתיד שבו העמים יעלו לירושלים בסוכות, לא כדי להתנצר, אלא כדי להכיר במלכותו של אלוהים (זכריה יד:ט, טז-יט).

חזון זה מניח משהו קריטי:
ישראל שיקם בארצו, והגויים עומדים לצידם, כל אחד בתפקידו.

היעדר ציוויליזציה נחית בוגרת אינו כישלון.
זה סימן שאנחנו מקדימים.

קהילה קודמת למוסדות

אחד התסכולים הנפוצים ביותר שמביעים בני נח הוא:
“"איפה הקהילה שלנו?"”

זוהי שאלה כנה והכרחית.

אבל התורה תמיד בונה בסדר מסוים:
אנשים → אחריות → מבנה

היהדות לא התחילה בבתי כנסת, ספרי תפילה או בתי ספר. המשנה מלמדת שהציוויליזציה נשענת על תורה, עבודת קודש ומעשי חסד (פרקי אבות א', ב') - מציאות חיים לפני מוסדות.

מבחינה היסטורית, יראי אלוהים נקשרו למרחבים קהילתיים יהודיים, ובמיוחד לבתי כנסת, לא כגיורים, אלא כלומדים ומשתתפים מוסריים.

כל ציוויליזציה מתחילה באופן אורגני: משפחות, זקנים, אחריות משותפת, מורים חיים.

אז גם זה חייב.

כיום קיימים מרחבים רבים של בני נח, ארגונים, קבוצות לימוד מקוונות, פורומים לדיון, קהילות מדיה חברתית, הרצאות ושיעורים מוקלטים. אלה ממלאים תפקיד חשוב, במיוחד בתחילת דרכם.

אבל עלינו להיות כנים לגבי המגבלות שלהם.

לא כל חלל מציע עומק.
לא כל מורה מציע הדרכה אמינה.
צפייה בסרטונים, אפילו מצוינים, אינה יכולה להחליף אחריות, מערכות יחסים אמיתיות ואחריות משותפת.

תורה אינה נועדה להיאכל באופן פסיבי.
הוא חי, מוטלת בספק, מתוקן ומועבר בקהילה.

מוסדות לא יוצרים קהילה.
הקהילה יוצרת מוסדות.

מנהיגות ללא אנשי דת

תרבות בני נוח לא תשקף את החיים היהודיים.

מבחינה הלכתית, ברית נח שונה מסיני. אין כהונה בני נח, אין כמורה מקבילה, ואין תחליף לסמכות רבנית (ראו סנהדרין; רמב"ם, הלכות מלכים 8–10).

אבל זה כן לֹא מנהיגות רעה ללא הדרכה.

התורה מתעקשת כי בהירות מוסרית דורשת סמכות מוסרית (דברים יז, ח-יא), והרמב"ם מיישם עיקרון זה גם על בני נח.

משמעות הדבר היא קשר מתמשך עם רבנים ומורים יהודים מוסמכים - גברים ונשים - שיכולים ללמד, להדריך ולשמור על בהירות התורה. לא כשליטים, לא כמיסיונרים, ולא כשומרי סף לגיור, אלא כעוגנים.

במסגרת זו, עדיין נדרשת מנהיגות:

באופן קונקרטי ביותר, בני נח חייבים לקחת אחריות על בנייתם סביבות למידה:
קבוצות מקומיות, תוכניות מודרכות, תוכניות לימודים מאורגנות, כנסים ומפגשים.

אלו אינם מותרות. כך גדלות ציוויליזציות.

וכמו כל תרבות מתמשכת, עבודה זו חייבת להתחיל עם ילדים.

ציוויליזציה שלא מלמדת את ילדיה לא שורדת.

תפקידה של ישראל - ותפקידנו

תפקידה של ישראל אינו לשלוט בגויים, אלא ללמד.

במשך 2,000 שנה, יהודים חיו כמיעוטים פגיעים, גולים, נרדפים, ולעתים קרובות נאסר עליהם ללמד תורה לזרים על סמך עוולות מוות. שתיקה הייתה הישרדות, לא דחייה.

אם בני נח רוצים גישה לחוכמה יהודית, עליהם ליצור את התנאים לכך, להזמין מורים, לבנות מסגרות ולקחת אחריות.

היהדות לא מתפשטת באמצעות כיבוש או גיוס.
זה מאיר את מה שכבר נכון:

“"לה' הארץ וכל מלאה" (תהילים כ"ד, א')

עמים שונים יכולים לשרת את אותו אלוקים באמצעות בריתות שונות.

תרבות בני נוח צומחת בַּצַד ישראל, לא מעליה, לא במקומה.

אחריות, לא המתנה

דרך זו תדרוש ניסויים, אך ניסויים מודרכים. כנות לבדה אינה מבטיחה אמת או בטיחות.

המשימה אינה להמציא משהו חדש.
זה לגלות את מה שכבר קיים ולחיות אותו יחד.

אז מהם הצעדים הראשונים?

הם פשוטים ואנושיים:

אנשים נפגשים.
הם מכירים בכך שהם לא לבד.
הם מדברים, מקשיבים, לומדים ולוקחים אחריות יחד, תחת הדרכה, לא בבידוד.

ואז מגיע השלב הקשה יותר:

צעד קדימה.

אל תחכו לאישור שלעולם לא יגיע.
אל תחכו למוסדות שלא יכולים להתקיים בלי אנשים.

שאל בכנות:

העולם לא מחכה שיתווכחו עליו.
זה מחכה להיות מושלם.

אבל זה חייב להיעשות בענווה, בלי מאבקי כוח, בלי חיקוי, בלי אגו.

לא דת אחרת.
לא מחליף.
אבל הציוויליזציה עצמה.

האנושות נבראה מאדם אחד כך שאף אחד לא יכול היה לטעון לעליונות מוסרית על פני אחר (סנהדרין ד').

כל דור מקבל על עצמו משימה קשה.

שלנו יכול להיות כזה:
כדי להוכיח שהאנושות יכולה לעמוד לפני אלוהים ללא כפייה, ללא מחיקה, מאוחדת באחריות.

זו לא פנטזיה עתידית.

זו עבודה.

וזה כבר התחיל.

מאת הרב תני ברטון

עוד שיעורים של הרב תני ברטון

 © כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.