בס"ד

מחשבה על פרשת רעה 5785

מָבוֹא

השבוע, בפרשת ראה, אנו נתקלים בשינוי משמעותי בעבודת ה' בדברים י"ב, י"ג:

דברים יב:יג

13 השמר לך פן תקריב את-עולותיך בכל מקום אשר תראה;יג  הִשָּמֶר לְךָ, פֶּן-תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, בְּכָל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

עד לנקודה זו, אנשים יכלו להביא קורבנות לכל מקום שרצו. מעתה ואילך, הקורבנות על ידי העם היהודי היו אמורים להיות מובאים רק במקום שאלוהים יבחר - תחילה המשכן, ומאוחר יותר בית המקדש בירושלים.

אבל מה לגבי אומות העולם? האם עדיין רשאים לא יהודים להביא קרבנות לאלוקים? ואם כן, באילו תנאים?

זה המוקד של הבלוג הזה.

מקור הקורבן: לפני העם היהודי

הרבה לפני שהיה אומה יהודית או משכן, צדיקים הקריבו קורבנות לאלוקים. על פי חז"ל (רמב"ם, הלכות בית הבחירה ב':ב'; תלמוד עבודה זרה 8א), אדם עצמו הביא את הקורבן הראשון כשנברא. מאוחר יותר, הבל הביא קורבן מבכורי צאנו (בראשית ד'), ונח הקריב קורבנות לאחר שעזב את התיבה:

“"וַיַּבֵּן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכָּל־הַבְּהִיָּה הַטְהוֹרָה וּמִכָּל־עוֹף הַטְהוֹרָה וַיַּעֲלֹת עֲלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ"”
(בראשית ח':כ')

לְפִי מדרש בראשית רבה (ל"ד:ט), נח הבין מדוע הורה לו ה' לקחת חיות טהורות נוספות לתיבה - כדי שיוכל להביא קורבנות. לכן, מושג הקורבן כבר היה מוטבע במערכת היחסים בין צדיקים שאינם יהודים לבין ה'.

התלמוד (זבחים קי"ו ע"ב) מאשר שלפני הקמת המשכן, ניתן היה להקריב כל בעל חיים כשר. לאחר הקמת המשכן, התורה הגבילה את הקורבנות למינים ספציפיים: בקר (פרים, עגלים), כבשים (אילים, כבשים, טלאים), עיזים (זכר או נקבה), ובמקרי עוני, יונים או תורים (ויקרא א'-ה'). כל בעלי החיים הללו היו צריכים להיות 'ללא דופי' (ויקרא א', ג', א').

המזבח הבלעדי של ישראל

עם הגעת המשכן - ומאוחר יותר בית המקדש בירושלים - אופן הפולחן השתנה באופן דרמטי. אלוהים ציווה על ישראל:

“"הִזְהֵרְתָּ פַּן תִּקְרִיב אֶת עוֹלֶתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה רָאֵה"”
(דברים י"ב, י"ג)

מאותו רגע ואילך, ניתן היה להביא קורבנות רק במקום שבחר אלוהים - תחילה שילה, ובסופו של דבר ירושלים - כדי לשמור על טוהר הפולחן האלוהי.


ישנם פרשנים, כגון רש"י ורבנו בחיי, רואים בהגבלת מיני הקורבנות אמצעי הגנה מפני עבודת אלילים ודילול עבודת הקודש. אולם, הרמב"ם (מורה נבוכים ג':46) מסביר כי קורבנות הוקרבו בצורה דומה לאלו של עובדי אלילים כדי שבני ישראל לא ייראו שונים באופן קיצוני, תוך הימנעות ממתח חברתי - המטרה לא הייתה רק למנוע עבודת אלילים.

קורבנות הם מעשים רוחניים רבי עוצמה. הם יכולים להביא קרבה עמוקה לאלוהים - אך ניתן גם לעשות בהם שימוש לרעה, מה שמוביל לעבודת אלילים, אמונות טפלות או השלכה רגשית. לכן, אלוהים נתן לישראל מסגרת ברורה:

בדרך זו, ישראל שמרה על תפקידה הייחודי כשומרת הרוחניות הטהורה.

ומה לגבי לא יהודים?

הרמב"ם מסיים את הלכותיו הנרחבות על קורבנות בקטע בולט:

“"גויים רשאים להביא עולות לה' על מזבחם, ובלבד שהם עושים זאת בעצמם. אסור ליהודים לסייע או לפעול בשמם, אך מותר להם ללמדם כיצד להקריב לה' המבורך."”
(הלכות מעשה הכורבנות י"ט ט"ז)

התלמוד (זבחים קי"ז ב') מאשר גם כי האיסור על הקרבת קורבנות מחוץ למקדש חל רק על יהודים. לא יהודים אכן רשאים להביא קורבנות - בתנאי שזה נעשה לשם השם, למען גן עדן.

יהודים רשאים ללמד כיצד להביא קורבנות בטהרה וביראת כבוד - אך אסור להם להשתתף באופן ישיר, שכן אסור להם להקריב מחוץ לבית המקדש.

הצעות אסתטיות ומכבדות

התלמוד מציע דוגמאות לכך אֶסתֵטִי הנחיות (שאינן מחייבות הלכה) עבור לא יהודים המעוניינים להביא מנחות. אלה כוללות שימוש בעץ חדש, בחירת אדמה שלא נגעה בה והדלקת אש חדשה - ביטויים של יופי (נוי) וכבוד.

לדוגמה, הרב החכם נתן את ההוראות הבאות לגוי שרצה להביא תרומה מנדבה:

מדוע לא מעודדים כיום את הקרבת הקורבנות של גויים

בעוד שמותר מבחינה טכנית ללא יהודים להביא קורבנות עולה לאלוקים - בתנאי שהם משתמשים בבעל חיים או ציפור כשרה, שורפים אותה בשלמותה ובונים מזבח משלהם - כיום, פוסקי ההלכה ממליצים בתוקף על הנוהג הזה.

הקרבת קורבן אינה פעולה סמלית אלא פעולה רוחנית עמוקה - בדומה לעבודה המקודשת שמבצעים כוהנים יהודים בבית המקדש. פעולה כזו דורשת רמה גבוהה של כנות, טוהר וקדושה - תכונות שקשה להבטיח מחוץ להקשר דתי מלא.

מקור מרכזי אחד שדן בכך הוא הקוד האלוהי מאת הרב משה ויינר - חיבור הלכתי על שבע מצוות בני נח. בפרק ז' מוסבר (כאן בפרפרזה) שלמרות שקורבן אפשרי מבחינה טכנית, הוא כמעט ולא מומלץ מכמה סיבות:

  1. הקרבת קורבן היא מעשה עמוק של קרבה רוחנית לאלוקים, בדומה לעבודת הכהונה. היא דורשת כנות וטהרה יוצאות דופן, שקשה להשיג כיום;
  2. יש להביא קורבנות כאלה בכוונה נכונה ובהתאם לסטנדרטים הלכתיים, דבר הדורש הדרכה מרב אורתודוקסי בקיא ואמין - דבר שלעתים קרובות אינו זמין באופן מעשי ללא יהודים.

מסיבות אלה, המוקד כיום אינו על מנחות פיזיות, אלא על מסירות פנימית וחיים לפי עקרונות מוסריים אוניברסליים הנגישים לכולם.

קורבנות פולחניים לבני נח: שיקולים משפטיים וחברתיים

בעוד שקורבנות פולחניים הם מנהג עתיק, בני נח מודרניים אינם יכולים פשוט לבצע קורבנות של בעלי חיים. בהולנד, שחיטה פולחנית מותרת רק בבתי מטבחיים מוכרים תחת פיקוח של ה-NVWA, במיוחד עבור מנהגים יהודיים ומוסלמיים. בארה"ב, שחיטה פולחנית נופלת תחת חוק השחיטה ההומנית, ואיסורים מקומיים אינם יכולים לפגוע בחופש הדת. נערכו יוצאים מן הכלל, כמו בלואיזיאנה, שם קבוצת עובדי אלילים הורשתה לבצע קורבנות בתנאים ספציפיים.

דת הנואידיזם אינה מוכרת רשמית במדינות רבות, מה שהופך את הקורבנות האישיים לבעייתיים מבחינה משפטית, אם כי היא מוכרת במקומות כמו הפיליפינים וקניה. אפילו במקומות בהם היא אינה מוכרת, החוק האמריקאי מגן בדרך כלל על הזכות לנהוג בדת כל עוד היא אינה פוגעת באחרים.

קורבנות יכולים גם לעורר התנגדות ציבורית, וההלכה היהודית אוסרת על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים עבור יהודים. יתר על כן, ההלכה היהודית מלמדת: דינה דמלכותא דינה – "חוק הארץ מחייב" (בבא קמא קי"ג ע"א). עבור בני נח, משמעות הדבר היא שיש לציית לתקנות הלאומיות בנוגע לרווחת בעלי חיים ושחיטה.

בהינתן שיקולים משפטיים וחברתיים אלה, בני נח מעודדים למקד את מאמציהם במטרות נעלות יותר. השם יהיה מאושר הרבה יותר אם בני נח יקדישו את זמנם ומשאביהם להבאת גויים נוספים להיות בני נח אדוקים. מאמץ זה משפר את העולם, מזרז את המשיח ואת בניית בית המקדש השלישי, מה שהופך אותו לשימוש משמעותי הרבה יותר בזמנם ובמשאביהם מאשר ביצוע קורבנות בעלי חיים.

אז אנו רואים: לקורבנות פולחניים יש משמעות היסטורית, אך הפרקטיקה המודרנית דורשת תשומת לב מדוקדקת למסגרות משפטיות, הכרה ורגישויות חברתיות; התמקדות בהדרכת אחרים לצדק היא גם בטוחה יותר וגם בעלת ערך מבחינה רוחנית מאשר ביצוע קורבנות פולחניים כיום.

המשמעות העמוקה יותר על פי הרבי מליובאוויטש

הרבי מליובאוויטש מדגיש ב תורת מנחם (תשמ"ה, כרך 5, עמ' 3039–3041) שהוראות התלמוד לגבי קורבנות לא יהודיים הן אסתטיות, לא חוקיות. כפי שקובע הרמב"ם: יהודים רשאים ללמד, אך לא לסייע בהקרבת קורבנות מחוץ למקדש.

הרבי גם מסביר שהמילה העברית קורבן מגיע מ קרוב — "להתקרב". המטרה הסופית של קורבן אינה המעשה הפיזי, אלא הקרבה הרוחנית לאלוקים.

הרמב"ם מסכם את הלכות עבודת הקורבנות בהלכה לגבי גויים:
“"...ללמדם ולהורותם כיצד יוכלו להביא מנחה לאל המבורך."”
הרבי רואה זאת לא רק באופן מילולי, אלא גם באופן רוחני: הקורבן האמיתי ביותר הוא כאשר אדם מקריב את עצמו - מוותר על האגו ומקדיש את עצמו לאלוקים. זו הסיבה שהלכה זו עומדת ככתר של כל חוקי הקורבנות - היא מבטאת את מהותם.

האחריות האוניברסלית של ישראל

הרבי מליובאוויטש רואה בדברי הסיכום של הרמב"ם לא רק עניין משפטי טכני, אלא שליחות רוחנית עמוקה עבור העם היהודי.

לאחר כתיבת עשרות פרקים על חוקי הקורבנות היהודיים, הרמב"ם מסיים באחריות ללמד את העמים כיצד להקריב לה'.
לדברי הרבי, זה משקף את המשימה הרחבה יותר של ישראל: להיות מורה דרך לאומות העולם בקיום שבע מצוות בני נח.

הביטוי “"ללמדם ולהורותם כיצד יוכלו להקריב לה' הקדוש"” מתייחס לא רק להצעות פיזיות, אלא לתהליך פנימי - ללמד אחרים כיצד להציע את עצמם: לשחרר את האגו ולחיות במסירות רוחנית.
זהו, אומר הרבי, שיאו האמיתי של שיטת הקורבנות: המסר האוניברסלי שכל האנשים - יהודים ולא יהודים כאחד - יכולים להתקרב אל ה' בטהרה.
זו הסיבה שהלכה זו מהווה את החותם והכתר הסופיים של כל ספרו של הרמב"ם על הקורבנות.

מחכה לרגע הנכון

לא יהודים שחשים כיום רצון עמוק להביא קורבנות, מומלץ להמתין לבנייה מחדש של בית המקדש השלישי. אז, עבודת הקורבנות תחודש באופן שאלוהים התכוון אליו: במקום הראוי, בצורה הראויה, תחת הנחיית הכהונה היהודית.

באותו זמן, כל העמים יוכלו להביא את קורבנותיהם - לא על מזבחות פרטיים, אלא באמצעות עבודת הקודש בבית המקדש של אלוהים. כפי שמצהיר הנביא ישעיהו:

“"כי ביתי ייקרא בית תפילה לכל העמים".”
(ישעיהו נ"ו:ז)

עד אז, השירות האמיתי טמון בתפילה, בחיים מוסריים ובמסירות פנימית הקושרת כל בן אנוש לבורא.

מַסְקָנָה

למרות שמותר מבחינה טכנית ללא-יהודים להביא מנחות, הדגש במסורת היהודית הוא על העבודה הפנימית - הגישה הטהורה לאלוקים.

כיום, הקורבן האמיתי עבור לא יהודים הוא להקריב את עצמם - על ידי קיום שבע מצוות בני נח, על ידי תפילה כנה, ועל ידי טיפוח קשר אמיתי ואישי עם הבורא.
בדרך זו, גם הם - יחד עם ישראל - יכולים להתקרב אל ה'.

מאת אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב טוביה סרבר על המשוב


מקורות:

תנ"ך / תנ"ך

תַלמוּד

מִדרָשׁ

ראשונים

עבודה הלכתית מודרנית

תורות חסידיותתורת מנחם, הרבי מליובאוויטש תשמ"ה, כרך אדמו"ר. 5, עמ' 3039–3041


טקסטים מכון ממרא

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.