פרשת בהעלותך – הזדמנויות, לא נטל

בהעלותך (מספרים ח'-יב' )

במדבר, ט':ו-ז': “"היו אנשים אשר נטמאו בגופת אדם ולא יכלו להקריב את כבש הפסח ביום ההוא, ויגשו אל משה ביום ההוא, ויאמרו אליו האנשים ההם: 'נטמאנו בגופת אדם. למה נחסר בכך שלא נקריב את קרבן ה' בזמןו בתוך בני ישראל?'"‘
רש"י, ט:ז: דה: לאמה שחורה: “"...ראוי היה שחלק זה ייכתב על ידי משה כמו שאר התורה כולה. אך אלה [האנשים] זכו שיאמר דרכם, כי אנו נותנים זכות לראויים."”

התורה מספרת שבזמן הקרבת קרבן הפסח, היו מספר אנשים שלא יכלו לקיים את המצווה משום שהיו טמאים עקב קשר עם גופת אדם.¹ עם זאת, הם לא היו מרוצים מהעובדה שלא יכלו לבצע את קורבן שה הפסל שלא באשמתם, וביקשו הזדמנות למלא אותה.

הספורנו² מפרט את תלונתם המדויקת המבוססת על התלמוד³ זה מסביר מדוע הם היו טמאים. התלמוד מביא שתי דעות: האחת גורסת שזה היה משום שהם היו נושאי ארונו של יוסף. הדעה השנייה היא שהם נתקלו בגופה לא מזוהה שלא השגחה עליה וקיימו את מצוות קבורה. כך או כך, הם הפכו פסולים לקיים את מצוות קרבן הפסח בגלל מעורבותם במצווה אחרת.

הספרונו מסביר שהבעיה שלהם הייתה שזה לא הוגן שקיום מצווה אחת על ידם מנע מהם לקיים מצווה אחרת. הספרי מתאר את האנשים הללו כ"“בני אדם כשירים וחרדים על המצוות’ – צדיקים שהקפידו על מצוות. רש"י מספר שאנשים אלה זכו לפרס גדול – שהתורה מתעדת שמצוות פסח שני הובאה בזכות יוזמתם.

הרב מאיר רובמן⁴ שואל מדוע כל כך ברור שהם היו אנשים כה גדולים מהעובדה שהם התלוננו על חוסר יכולתם לקיים מצווה זו? הוא עונה בציטוט התלמוד ב ברכות: ⁵ התלמוד משווה דורות קודמים לדורות מאוחרים יותר בהקשר של החובה לקחת מעשר (מעשרות) על תוצרתו של אדם. אם אדם מביא את תוצרתו דרך דלתות ביתו, הוא חייב לקחת מעשרות. אולם, אם הוא מביא אותה דרך הגן או משהו דומה, הוא פטור.

בדורות קודמים, אנשים היו עושים מאמצים רבים להביא את תוצרתם דרך דלתות בתיהם כדי להתחייב לקחת מעשרות, גם כאשר אחרת היו מביאים אותה דרך הגן. אולם, בזמנים מאוחרים יותר, אנשים פעלו בדיוק בצורה הפוכה והיו מביאים את התוצרת דרך גינותיהם כדי לפטור את עצמם מלקיחת מעשרות, גם כאשר אחרת, היו מביאים אותה דרך בתיהם.⁶

הרב רובמן מסביר את ההבדל בין שני הדורות. הדורות המאוחרים יותר יראו את ה' והם נזהרו מאוד להימנע מחטא, והם פטרו את עצמם כדי להימנע מסיכון של מעידה בדיני הפרדת מעשרות. אולם, הדורות המוקדמים היו ברמה גבוהה יותר של אהבת ה', כי מי שאוהב את ה' אינו מנסה לפטור את עצמו מהזדמנויות לעשות רצונו. להיפך, הוא שואף לדרכים להתחבר לה' דרך מצוות. באופן זה, הדורות המאוחרים יותר היו ברמה נמוכה יותר בכך שאהבתם לה' לא הייתה גדולה מספיק כדי להניע אותם לתפוס כמה שיותר מצוות.

עולה השאלה מדוע הדורות המוקדמים היו כה גדולים מהדורות המאוחרים יותר בתחום זה? המפתח למענה על שאלה זו נראה בהשוואה נוספת שאותו חלק בתלמוד עורך בין שני הדורות: הוא קובע כי הדורות המאוחרים עשו את עבודתם '‘קווה’ – (תוקן) ותורתם '‘אראי'’ (זמני) בעוד שהדורות הקודמים הקבועים את תורתם ואת עבודתם זמנית. משמעות הדבר היא שעבור הדור הקודם, המיקוד העיקרי שלהם היה בתחום הרוחני, ומעורבותם בעולם הפיזי הייתה רק אמצעי ומטרה להתמקדות ברוחניות. לעומת זאת, המיקוד העיקרי של הדורות המאוחרים יותר היה על הצלחה בתחום החומרי והישגיהם הרוחניים היו משניים.

נראה ששתי ההשוואות הולכות יד ביד: כאשר מטרתו העיקרית של אדם היא להצליח בעולם הגשמי, אז הוא לא ישאף לנצל כל הזדמנות שתצוץ בעולם הרוחני. במקום זאת, הוא ינסה למלא את מה שהוא מחויב לעשות אך לא מעבר לכך. כתוצאה מכך, הוא ישמח לפטור את עצמו מחובות רוחניות כדי להרוויח מבחינה חומרית.

לעומת זאת, כאשר מטרתו הסופית של אדם היא לגדול בקשר שלו עם ה', אז הוא ינצל כל הזדמנות לעשות זאת. כתוצאה מכך, הוא ישאף לחייב את עצמו במצוות משום שאינו רואה בהן עול שיש למלא, אלא כהזדמנות להשיג את מטרת החיים - קרבה לה'.

נחזור לאנשים שהתלוננו על החמצת ההזדמנות של קרבן שה הפסל. העובדה שהם היו כל כך נסערים מהחמצת המצווה הזו דומה לדורות הראשונים בכך שהם כמהו להזדמנויות לעשות מצוות ולא חיפשו לפטור את עצמם כשאפשר.

הסיפור הבא מדגים שגם בדורות מאוחרים יותר, היו צדיקים שהגיעו לרמה זו. רבי יששכר פרנד מספר שקרא את הסיפור הזה על תלמיד ישיבה צעיר שלמד בראדין, שם התגורר החפץ חיים.

ליל חמישי אחד, הוא למד תורה עד הבוקר המוקדם והיה בדרכו הביתה מבית המדרש. זה היה לילה מושלג וקר. הצעיר הלך הביתה מאוחר בלילה וראה אדם אחר הולך הלוך ושוב ברחוב. כשהתקרב מעט, הוא שם לב שהאדם אינו אלא החפץ חיים. החפץ חיים שאל אותו "מה אתה עושה ער כל כך מאוחר בלילה? קר. לך לישון!". הילד חזר לבית המארח בו התארח, שהיה במקרה בית אחותו של החפץ חיים.

הילד התעורר בבוקר יום שישי ואמר למארח שלו: "אתה יודע, אתמול בלילה ראיתי מחזה מדהים. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר ואחיך רץ הלוך ושוב ברחוב. מה הוא עשה שם?" אמרה האחות לצעיר: "זה כבר הלילה השלישי ברציפות שהוא עושה את זה. הוא מנסה לומר קידוש לבנה כבר שלושת הלילות האחרונים. לא היה לילה בהיר באותם ימים של החורף הפולני כדי שיוכל לראות את הירח."“

הרב פרנד מציין, ומשווה זאת לאנשים הטמאים של הפרשה:

“"החפץ חיים הלך ברחובות בשעה שתיים לפנות בוקר בלילה קר ומושלג. הוא אמר לתלמיד, 'אל תשתגע. לך הביתה כבר', אבל הוא המשיך ללכת ברחובות בניסיון להציץ בחורה החדשה. הגישה שלנו - בחודשי החורף - היא 'נו, החודש הזה לא נוכל לעשות קידוש לבנה. תמיד יש חודש הבא'. זו לא אשמתנו. זה לא מפריע לנו כלל. גישתו של החפץ חיים הייתה כגישה של הטמאים שהתלוננו בפני משה. למה שנפספס את זה?"

החפץ חיים הגיע בבירור לרמה גבוהה מאוד, אך הלקח הברור שניתן ללמוד מכאן עבור כל אדם ברמתו הוא שהגישה של ניסיון למלא את חובותיו של האדם מדגימה השקפה פגומה מיסודה על מערכת היחסים שלנו עם ה'. אדם כזה רואה בכך חובה משנית שיש להתגבר עליה כדי לאפשר לאדם להשיג את מטרותיו "האחרות" כמו הצלחה כלכלית. על ידי לימוד הגישה התורנית בתחום זה, ובהדרכתם של חכמי תורה, האם אדם יכול להתחיל לשנות באמת את השקפתו כך שתדמה במידה מסוימת לזו של האנשים שהביאו את מצוות פסח שני?.

מאת הרב יהושע גפן

הערות

1. התלמוד מביא שתי דעות לגבי הסיבה לכך שהם היו טמאים. האחת הייתה משום שהם היו נושאי ארונו של יוסף. הדעה השנייה היא שהם נתקלו בגופה לא מזוהה שלא נמצאה בה השגחה וקיימו את מצוות קבורה.
2. ספורנו, במדבר, ט':ז'.
3. סוכה, כ"ה א'.
4. זכרון מאיר, מובא בלק טוב, במדבר, עמ' 81-82.
5. ברכות, 35ב.
6. פירוש זה מבוסס על ישמח משה, בשלח.

קישור למקור
הודפס מחדש באישור

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.