בס"ד

בראשית כ"ג:1-כ"ה:18

הביטוי, “"ברוך השם!"” (שפירושו "תודה לאל" או "השבח לאל"), הוא כנראה הביטוי הנפוץ ביותר בתחום התרבותי של היהדות האורתודוקסית. זהו ביטוי כולל המשמש למענה על שאלות כמו "מה שלומך?", או כדי לציין הכרת תודה כאשר הדברים הלכו כשורה, או שמחה למשמע חדשות טובות, או אפילו קבלה של מצב קשה שמשמעותו חומקת מהבנה. כמובן, בני אדם רבים ברחבי העולם אומרים גם "תודה לאל", "הלל את האל" בשפותיהם. עם זאת, “"ברוך השם"”, ברוב המקרים, היא ז'רגון פנימי בקרב יהודים שומרי תורה.

לכן, ייתכן שזה ייראה אירוני שהביטוי, “"ברוך השם"”, המופיעה רק פעמיים בכל כתבי הקודש, נאמרה בשני המקרים על ידי לא יהודים - בפעם הראשונה, על ידי אליעזר, עבד אברהם, ובפעם השנייה, על ידי יתרו, לפני התנצרותו. עלינו לזכור, עם זאת, שבהינתן הכרונולוגיה, עדיין לא הייתה הבחנה בין יהודים ללא יהודים; שתי אמירות של, “"ברוך השם"” נוצרו על ידי סוג האדם היחיד בעולם באותה תקופה: בני נח.

בפרשת השבוע, אליעזר מקבל מאברהם את המשימה למצוא אישה ליצחק - אך רק מבן משפחתו בארץ ארם נהריים. הוא יוצא למסע מכנען, עם פמליה, עשרה גמלים, כתב ירושה ותכשיטים לכלה הפוטנציאלית. עם הגעתו לבאר, מי צריכה להופיע אם לא רבקה, שטוב ליבה ונדיבותה מגלמים את סוג האישה הראויה להיכנס למשפחתו של אברהם? אליעזר, שקבע עם ה' בדיוק כיצד הוא צריך שהאינטראקציה תתנהל כדי לקבוע אם הנערה היא הנכונה, ראה שהכל מתנהל לפי דרישותיו. מכיוון שהיה כל כך בטוח שרבקה אכן הייתה מיועדת יצחק, הוא נתן לנערה היפה והחסודה הזו את התכשיטים. כאשר גילה שלא רק שרבקה ניחנה בתכונות נפלאות אלה, אלא שהיא גם נכדתו של נחור, אחיו של אברהם, הוא השתחווה לפני ה' וקרא בשמחה,

וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְד֛ו וַאֲמִּ֣ו מֵעֹנוֹם. בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהֹוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃

ויאמר ברוך ה' אלוהי אדני אברהם אשר לא הסיר חסדו ואמתו מאת אדני אני הייתי בדרך ויהוה נתני בבית אחי אדני (בראשית כ"ד, כ"ז).

המשימה הושלמה!

יש כל כך הרבה דברים ללמוד ממעשיו של אליעזר. הראשון הוא אמונתו הטהורה באלוהים. השני הוא שהבעת הכרת תודה כלפי ה' היא תוצאה אינטואיטיבית של אמונה, כפי שנאמר במדרש בנוגע להשתחוותו, "מדוגמתו של אליעזר אנו למדים שחייבים להודות לה' לאחר קבלת בשורה טובה" (בראשית רבה ס', ו'). השלישי הוא שמחתו העמוקה על הבנה של חסדו של אלוהים כלפי אברהם.

נקודה אחרונה זו היא ייחודית ביותר. להיות שמח על מזלו הטוב של האדם הוא דבר צפוי; להרגיש ולהביע תודה לאל מדגים רמה משמעותית של התפתחות רוחנית. אבל להיות שמח ואסיר תודה על ההצלחה, השגשוג והברכות שחווה אדם אחר היא רמה בלתי נתפסת של חוסר אנוכיות. כשאנחנו יכולים לעשות זאת, אנחנו באמת ניצבים מול אלוקים, שהוא מקור כל הטוב, גם עבורך וגם עבורי.

הראשונה מבין שבע המצוות המפורשות בתלמוד היא איסור חילול הקודש; אסור להשמיע קללה המיועדת לה'. למעשה, חז"ל אף מתייחסים לאיסור זה כאל... ברכת השם, "ברך את ה'", כלומר, כלשון נקייה, כדי למנוע מהמילה "קללה" ושם ה' אפילו להופיע יחד באותו ביטוי. ברמה עמוקה יותר, אולי אנו רואים לא רק לשון נקייה בהתייחסותם של חז"ל לחילול הקודש כ... ברכת השם, אבל רמז למה שאנחנו אמורים לעשות במקום זאת.

כמו חמישה אחרים מצוות בני נח, חילול הקודש, או ברכת השם, הוא איסור, במונחים שליליים, "אסור". אבל "אסור" יוצרים אתגר. אנחנו אולי יודעים מה לא לעשות, ממה להימנע, אבל אנחנו עדיין צריכים הכוונה לגבי איך אמורים לחיות חיים רוחניים מלאים עם ה' ומצוותיו. החוויה החיים של בן נח לא יכולה להיות פשוט, "הקם חצר, ואל תעשה את ששת הדברים האלה - עכשיו לך תאכל כריך".

כיצד עלינו להמשיך?

כדי לענות על שאלה זו, הבה נבחן פסוק מספר תהילים:

נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתי מִט֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר׃

הייתי דומם, שקט; הייתי דומם מאוד, בעוד שכאבי היה עז.

(תהילים לט, ג)

בפרשת התורה של מצורע, אנו מתוודעים לסבלו של צער, סוג יחיד של מצב המתבטא ככתמי עור, אך הוא תוצאה רוחנית של דיבור שלילי על אחרים. מהטקסט התורני, אנו פשוט לומדים שמה שאסור לנו לדבר לשון הרע. אבל הזוהר מוסיף שכבה נוספת. לא רק שיש מחיר לשלם על אמירת מה שאסור לנו, יש גם השלכות על אי שימוש בכושר הדיבור שלנו לטובה, והזוהר מצטט את הפסוק שלנו מתהילים כהוכחה לכך. כאב, בגלל השתיקה. הימנעות מלומר דברים טובים, שבהם הדיבור שלנו מוסיף ערך לעולם, למערכות היחסים בין אנשים, לאיכות הרוחנית של החוויה האנושית, יוצרת כאב. (זוהר, ויקרא מו ע"ב).

זה כמו שלום. צריך ליצור אותו באופן יזום; היעדר קונפליקט אינו מספיק.

אז בואו נדבר על זה!

אנו מבינים שחילול הקודש אסור; אך דרך דוגמתו של אליעזר, אנו מגלים שיש לנו הזדמנויות מדהימות לברך את ה', לדבר על חסדיו, למנות את הטוב שאנו פוגשים בכל יום ויום. קשה לדמיין עד כמה אדם צריך להיות מריר, פגוע או כועס כדי להיות מסוגל לקלל את בוראו, להיות חסר יכולת לחלוטין לראות את הטוב, ולהיות ריק מהכרת תודה. אולם, כאשר אדם יכול להודות לה' על הטוב, הוא לא רק מרגיש שמחה על חייו שלו, הוא יכול אפילו לחגוג את ברכותיהם של אנשים אחרים, את הישגיהם ואת מזלם הטוב. שמחתם הופכת לשמחתו.

חסדו הרחום של אלוהים מקיף אותנו. זה יכול להיות יופיו של העולם הטבעי, שקיעה עוצרת נשימה או מבט סביב שולחן האוכל אל האנשים שאנו אוהבים; זה ממש מולנו. מי ייתן ונזכה ביכולת לזהות את הברכות בחיינו ובעולם, לחוש את מתיקות הכרת התודה, ולבטא את תודתנו לאלוקים.


מאת הרב תני ברטון<br>

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.