בס"ד
שילוב תורה בחיי האדם באמצעות התבוננות ושיחה יכול להיות חוויה מהנה ומרתקת להפליא. זהו מסע של גילוי, שבו חוכמה עתיקה ותורות נצחיות מתעוררות לחיים בחוויות היומיומיות שלנו. באמצעות התבוננות, יש לנו הזדמנות לצלול לעומק המארג העשיר של התורה, ולחלץ תובנות ושיעורים עמוקים שמהדהדים עם חיינו המודרניים. השמחה טמונה ברגעי ה"אהה", אותם מקרים שבהם פסוק או סיפור תורה מתחברים לפתע לאתגרים האישיים שלנו, לשאיפות ולערכים שלנו. וכאשר אנו מנהלים שיחות על תורה עם אחרים, זה הופך לחקירה אינטראקטיבית, שבה נקודות מבט ופרשנויות מגוונות משפרות את הבנתנו. דיאלוגים אלה מעוררים לעתים קרובות התרגשות וסקרנות אינטלקטואלית, מה שהופך את תהליך הלמידה למהנה ומספק כאחד. התורה הופכת לחלק תוסס ודינמי בחיינו, ומציעה לא רק הדרכה אלא גם מקור לקסם, חיבור וצמיחה אינסופיים.
הערה: אל תרגישו מחויבים לעבור על כל מקור או לענות על כל השאלות - אלא אם כן אתם רוצים. אפילו מקור אחד, או שאלה אחת, יספקו לכם שפע של חומר לדיון ומדיטציה. תהנו מזה!
כמה מחשבות על פרשת האזינו
“"ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלהים עמי. אני מות ואחיה, אני פצעתי וארפא, ואין מציל מידי." (דברים לב, לט)
אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של אמונת נח הוא האמונה באל אחד. אבל האמונה שיש רק אל אחד פירושה יותר מאשר רק קביעת מספר האלים הנכון. פירושה להכיר בכך ששום דבר אחר אינו בעל כוח באופן עצמאי ממנו.
לקראת סוף שירת האזינו, משה מתאר את ישראל המגיעים להכרה בכאב על האמת הזו. הדברים שבהם נתנו את בטחונם מוכיחים את עצמם כלא מסוגלים לספק את הביטחון שהם מחפשים. המעצמות הזרות והאלוהים שאליהם הם פונים להגנה אינם יכולים להושיע אותם. חשבו על העולם כיום, בזמן כתיבת שורות אלה. בדיוק ברגע זה אומר אלוהים:
“"ראו עתה כי אני, אני הוא, ואין אלוקים עמי".”
רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מסביר את הביטוי הכפול "אני, אני הוא" כהצהרה שה' לבדו הוא מוחלט. הוא אינו תלוי בדבר, בעוד שכל השאר תלוי בו. כל מה שהיה קיים בעבר בסופו של דבר הגיע ממנו, ולכן, כאשר כל מקור אחר של ביטחון נעלם, העתיד עדיין יכול לבוא ממנו.
זה מה שהופך את המילים הבאות לכל כך חזקות:
“"אני מות ואחיה, אני פצעתי וארפא".”
אין כוח אחד שאחראי לחיים ואחר שאחראי למוות; מקור אחד של ברכה ואחר שאליו עלינו לפנות כאשר החיים הופכים לכואבים. האל ששולט כשדברים הולכים טוב לא חדל לשלוט כשהם לא. זה שאפשר את הפצע נותר המקור שממנו יכול לבוא ריפוי.
אין זה אומר שאנו מבינים מדוע מתרחש כל אירוע כואב. האזינו מדבר על תולדות ישראל במסגרת סיפור נבואי שבו נחשפו הסיבות לסבלו. איננו יכולים פשוט להסתכל על חוסר המזל של אדם אחר - או אפילו שלנו - ולהכריז מדוע אלוהים הרשה לזה לקרות.
אבל אנחנו יכולים לדעת משהו על מה שסבל לא אומר. זה לא אומר שכוח עצמאי כלשהו השתלט על עולמו של אלוהים. זה לא אומר שאלוהים חדל להיות אלוהים. וזה לא אומר שמכיוון שדרך אחת לעתיד נעלמה, לא יכול להיות עתיד.
כאן מונותאיזם הופך להיות יותר מתאולוגיה.
בני אדם תלויים באופן טבעי בדברים שנבראו. אנו זקוקים למזון, כסף, תרופות, תעסוקה, ממשלות, קהילות, משפחה ואנשים אחרים. אין בכך שום דבר רע. אלוהים ברא עולם שבו אנו משיגים דברים באמצעים רגילים, ומצפים מאיתנו להשתמש בהם באחריות.
הסכנה מתחילה כשאנחנו מבלבלים בין האמצעי למקור.
עבודה אולי היא האמצעי שדרכו אני מתפרנס, אך היא אינה המקור האולטימטיבי לעתידי. רופא אולי הוא האמצעי שדרכו מגיע ריפוי, אך הרופא אינו מקור החיים עצמם. אדם אחר אולי מספק עזרה, הזדמנות, ביטחון או אהבה, אך לאף בן אנוש אין כוח עצמאי שעליו תלוי הקיום עצמו.
לכן, אנו יכולים להאמין באופן אינטלקטואלי באל אחד תוך כדי בניית עולם מעשי מלא בכוחות קטנים יותר, שאנו מדמיינים שהכל תלוי בהם. אם אאבד זאת, גמרתי. אם אדם זה לא יכול לעזור לי, אין פתרון. אם התוכנית הזו תיכשל, אין מקום אחר לעתידי לבוא ממנו.
האזינו מערער על הנחה זו.
הרב הירש מסביר את המילים האחרונות של הפסוק -
“"אין מי שיציל מידי" -
לאור ניסיונה של ישראל לחפש הגנה במקום אחר. ישראל דמיינה שעל ידי פנייה לכוחות אחרים היא תוכל איכשהו להתנתק משליטתו והדרכתו של אלוהים. בסופו של דבר היא תגלה שאין לאן ללכת מחוץ לריבונותו.
עבור בני נח, זוהי אחת ההשלכות העמוקות ביותר של הכרה באל אחד. עלינו לתכנן תוכניות, לעבוד קשה, לחפש עזרה מוסמכת, לבנות מערכות יחסים, לחסוך כסף, להשתמש בתרופות ולהשתמש בכל אמצעי לגיטימי העומד לרשותנו. אך אסור לבקש מאף אחד מהדברים הללו לשאת את המשקל השייך לאל בלבד.
דברים שנבראו יכולים להיכשל דווקא משום שהם דברים שנבראו.
אלוקים לא.
הבחנה זו הופכת חשובה במיוחד כאשר משהו שעליו היינו תלויים נלקח מאיתנו בפתאומיות. האובדן עשוי להיות כואב באמת. הוא עשוי לשנות את חיינו באופן עמוק. אמונה אינה דורשת העמדת פנים אחרת. אבל הדבר שאיבדנו מעולם לא היה המקור האולטימטיבי למה שאיבדנו דרכו.
כאשר כל השאר נכשל, האזינו מבקש מאיתנו לזכור מה היה נכון כל הזמן:
אין מקור עצמאי אחר לקיומנו, לריפוי שלנו או לעתיד שלנו.
כעת, הרהרו על השאלות הבאות:
- מה ההבדל בין אמונה שיש רק אלוקים אחד לבין חיים בפועל כאילו רק לאלוקים יש כוח עצמאי?
- אילו אמצעי ביטחון לגיטימיים - כסף, עבודה, אדם אחר, מוסד או משהו אחר - אתם הכי מתפתים לטעות ולחשוב כמקור הביטחון שלכם?
- מדוע חשוב להבחין בין אמון בה' לבין סירוב להשתמש באמצעים הרגילים שהוא הציב בעולם?
- כאשר תוכנית חשובה או מקור תמיכה נכשלים, האם אתם נוטים לחוות זאת כאובדן של נתיב אפשרי אחד או כאובדן של עתידכם עצמו?
- כיצד יכולות המילים "פצעתי וארפא" לחזק את האמונה מבלי להוביל אותנו לטעון שאנו יודעים מדוע אנשים מסוימים סובלים?
- מה היה משתנה בחייך אם היית מתייחס לדברים שאתה תלוי בהם ככלים ולא כמקורות אולטימטיביים?
שבת שלום!
מאת הרב תני ברטון
© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.
הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.