קריאת השבוע מתחילה במצוות ביכורים. מצווה זו מציעה מספר תורות, בנוסף לחוקים הספציפיים של המצווה המעשית. בשיעור זה, שתי תורות.
מבוסס על ליקוטי שיחות כרך. 2, עמ'. 390
קריאת התורה השבוע נקראת "“קי טאבו”" – "כאשר תכנס". המצווה הראשונה המוזכרת בסעיף זה ידועה בשם "“ביכורים“", המתייחס להקרבת ביכורי הקציר. בימי קדם, חקלאים היו חורשים, זורעים מטפלים ביבולם, וכאשר הבכורות הבשילו, היו מניחים אותן בסל ומביאים אותן לבית המקדש. למרות שכיום אין לנו את בית המקדש (מי ייתן ויבנה במהרה בימינו), אז, פירות אלה היו מובאים לכהן, והחקלאי היה אומר קטע תודה לאל על ארץ ישראל והתבואה שהתקבלה. הכהן היה לוקח את הפירות, מנופף בהם כחלק מטקס, ומאוחר יותר אוכל אותם.
כעת, כפי שקורה לעתים קרובות עם מצוות בתורה, הן אינן רק חוקים שיש לציית להם על סמך תנאים חיצוניים. כל מצווה מכילה תורות ותובנות עמוקות יותר. במקרה הספציפי הזה, ישנן שתי תורות יסודיות המשקפות את השקפת העולם החסידית.
הוראה #1:
כאשר אדם עובד את האדמה, חורש, זורע, משקה ומטפח את היבולים, הדבר דורש זמן ומאמץ ניכרים. באופן טבעי, אדם עשוי לחשוב, "השקעתי את כל העבודה הקשה הזו, אני ראוי לטוב ביותר". אולם, ההוראה הראשונה מזכירה לנו שלא רק בזכות כוחו או יכולתו של אדם נוצרים פירות אלה. באמצעות ברכת ה' יש לנו משהו בכלל. לכן, מצוות הבאת הפירות הראשונים והטובים ביותר לה' היא ביטוי של הכרת תודה והכרה בכך שכל מה שיש לנו הוא בסופו של דבר מתנה מה'. היא מלמדת אותנו שכל חיינו, וכל מה שיש לנו, חבים לה'. על ידי הקרבת הראשון והטוב ביותר ממה שיש לנו, אנו מכירים בתפקידו של ה' בחיינו ומבטאים את הכרת התודה שלנו בצורה מוחשית.
הוראה #2:
אדם עשוי להניח שהפירות המובאים לבית המקדש יושרפו כקורבן על המזבח. אולם, האמת היא שהם לא נשרפו; הם נאכלו על ידי הכוהנים. זה מלמד אותנו לקח חשוב נוסף: כל מה שנברא על ידי ה' נועד לשמש בעבודתו, לא להידחות או להכחשה. זוהי תפיסה מוטעית נפוצה שכדי לשרת את ה', יש להתנתק מכל תענוגות העולם, לחיות בבידוד ולהימנע מהנאה. מצווה זו מלמדת את ההפך. אפילו תענוגות החיים, המיוצגים על ידי הפירות, יכולים וצריכים לשמש בעבודת ה'.
פירות מסמלים הנאה מעבר למזון גרידא - אחרי הכל, אפשר לחיות על לחם ומים. אבל פירות מייצגים הנאה. העובדה שהכהנים צרכו פירות אלה כחלק משירותם בבית המקדש מלמדת אותנו שעלינו לאמץ ולקדש את ההנאה בחיינו. איננו צריכים להרוס את יכולתנו להנאה; במקום זאת, עלינו לכוון אותה לעבודת ה'.
כל אחד מאיתנו חייב לשקול כיצד אנו משתמשים ביכולתנו להנאה. בין אם זה באמצעות אוכל, חוויות או הנאות אחרות, עלינו לשאוף לנתב אותן באופן שתואם את מטרותינו הרוחניות. לדוגמה, אוכל כשר ליהודים, או צורות אחרות של חיים אתיים, יכולים לשמש כביטוי לעיקרון זה. הרעיון אינו לדכא הנאה אלא להשתמש בה באופן מכוון, באופן שמשפר את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים.
לסיכום, ממצוות ביכורים אנו לומדים לקחים חשובים לא רק על האופן שבו דברים נעשו מבחינה היסטורית, אלא גם על האופן שבו ניתן ליישם תורות אלו בחיי היומיום שלנו. אנו נזכרים להכיר באלוהים בכל אשר לנו ולקדש אפילו את ההנאות הפיזיות של החיים בעבודתנו.
שיחת פרשת הרב טוביה סרבר
האמור לעיל הוא ייצוג של טקסט מדובר שהומר לטקסט כתוב.
© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.
הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.