בס"ד

פוסט זה בבלוג הוא סיכום של שיעור רב עוצמה על משמעותה של פרשת כי תבוא. בהחלט שווה לצפות בשיעור המלא ביוטיוב לקבלת תובנה עמוקה יותר. כאן, נשתף כמה רעיונות מרכזיים ושיעורים מעשיים כיצד נוכל להשתמש בדיבור שלנו בחיי היומיום כדי לבנות במקום להרוס.

עמידה בעמק: ברכה וקללה

דמיינו זאת: אומה שלמה מתאספת בעמק. מצד אחד מתנשא הר גריזים, שופע וירוק, הר הברכה. מצד שני, הר עיבל, צחיח וצורם, הר הקללה. שישה שבטים ניצבים מול הר אחד, שישה ניצבים מול השני, וביניהם ניצבים הכוהנים, הלוויים וארון הברית.

העם שומע: ברכה אם תעמוד בברית, קללה אם תבגד בה. זה כאילו התורה מציירת מוסר ישירות על הנוף.

ואף על פי שאנחנו לא נמצאים בעמק הזה היום, כל בן אנוש עדיין עומד שם מדי יום.

בהירות מוסרית בעידן ערפילי

אנו חיים בתקופה שאלרגית לבהירות. הכל יחסי, אומרים לנו. אל תהיו כל כך שחור ולבן. ובכל זאת פרשת תבוא חותכת את הערפל. ישנם רגעים שבהם החיים באמת שחור ולבן. לבחירות שלנו יש משקל. ברכה וקללה הן אמיתיות.

הדילמה של האדם המודרני - ושל כל אדם המחפש אלוהים - היא זו: האם אנו מאמינים שהבחירות שלנו נושאות משמעות מעבר לרגע? או שאנו חושבים שהחיים הם אקראיים, ההיסטוריה רק מקריות, המוסר רק טעם אישי?

סצנה קולנועית

דברים כ"ז:11-13 מתעד:

“"וַיְצוֹן מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אֵלֶּה יְעֲמֻדוּ עַל־הַר גְרִיזִים לְבָרֵךְ אֶת־הָעָם בְּעֲבֹרְכֶם אֶת־הַיַּרְדֶּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וְיַשְׁכָר וְיוֹסֵף וְבִנְיָמִין וְאֵלֶּה יְעֻמֻדוּ עַל־הַר עֵוֶל לְקָלָה ראובן וְגָד וְאֵשֶׁר וְזְבוּלוֹן וְדָן וְנַפְתָּלִי."”

זה כמעט קולנועי.

הספורנו מסביר שהטקס בוים כדי להמחיש את ההשלכות המוסריות. ברכה וקללה אינן נסתרות; הן מוכרזות בפומבי באופן שאיש לא יכול להתעלם ממנו.

מדרש תנחומא מוסיף שההרים עצמם מייצגים בהירות. הרים שולטים באופק - אי אפשר להתעלם מהם. באותו אופן, התורה מסרבת לתת לנו לחיות בערפל מוסרי. ברכה וקללה חייבות לעמוד לפנינו באופן בלתי נמנע.

הטוצ'אצ'ה: השלכות שזורות בחיים

בהמשך הפרשה, בפרק כ"ח, אנו נתקלים ב... טוצ'אצ'ה—האזהרה לאי קיום המצוות. גרסה זו ארוכה ומפורטת יותר מהקודמת.

התורה מזהירה:

“"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגו אותך".”

ושוב:

“"אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת אשר הכתובים בספר הזה למען תיראה את השם הנכבד והנורא הזה ה' אלוהיך והיה ה' את מכותיך גדולות ואת מכות זרעך מכות גדולות ומאריכות ומחליים רעים ומאריכות."”

הרמב"ן מלמד שחוסר נאמנות לתורה פוגע בכל חלק בחיים: בנפש, בחברה, בכלכלה, בבריאות ואפילו באדמה עצמה. הפירוט המקיף מראה לנו שההשלכות אינן אקראיות - הן מובנות במציאות.

למרות שזה טוצ'אצ'ה כיוון שדבריו הופנו ספציפית לישראל תחת ברית סיני, גם בני נח יכולים ללמוד מכך, ולהפיק לקחים על אחריות והשלכות.

משרתים בשמחה

קרוב לסוף ה- טוצ'אצ'ה, מופיע פסוק מכריע (28:47):

“"יען לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובשמחת לבב, כי שפע כל".”

זוהי נקודת המשען. הבעיה לא הייתה שלא עבדו את אלוהים - אלא שלא עבדו אותו בשמחה.

עבודת ה' ללא שמחה היא כמו מתן מתנה עם טינה. זה מרעיל את מערכת היחסים. רבי נחמן מסביר ששמחה נובעת מזכירת חסדו של ה' והכרה בחיים כמתנה. הרבי מסלונימר מוסיף ששמחה אינה קישוט אלא המנוע של עבודת ה' עצמו.

התורה, ואפילו שבע מצוות בני נח, אינן רשימות התנהגות. הן נועדו לשנות את האדם, לעצב את הנשמה לכלי של שמחה. ברכה נובעת לא רק מציות, אלא ממסירות מרצון ושמחה.

הרב ישראל סלנטר מדגים זאת באמצעות מצוות כיבוד הורים. לא מספיק לבצע את המעשה באופן רובוטי. המטרה היא לטפח רגשות אמיתיים של כבוד ואהבה, כך שהמצווה תשנה את האדם מבפנים.

טרי כל יום

דברים כ"ו:16-19 אומר:

“"הַיּוֹם הַיּוֹם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְעַשֶׂה אֶת הַחֻקָּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה"”

רש"י מעיר: בכל יום התורה צריכה להרגיש כאילו ניתנה מחדש. היא נצחית, ירוקת עד.

היהודי הקדוש חי זאת פשוטו כמשמעו - בכל בוקר הוא התעורר כאילו הפך ליהודי בפעם הראשונה. תחושת ההתחדשות הזו היא מרכזית בעבודת ה' בשמחה.

התורה ממשיכה:

“"הכריזתם היום על ה' לאלוקיכם... וה' הכריז אתכם היום לעם חנוכה".”

כאן הברית היא הדדית: ישראל מתחייבים להשם, והשם מתחייב לישראל. זכריה מלמד שכאשר הגאולה מתקרבת, גם הגויים יתאספו אל ה'. עבור בני נח, קשר בריתי זה בא לידי ביטוי דרך שבע מצוות בני נח, הקשר האוניברסלי של האנושות עם ה'.

דחיפות ובחירה

ישעיהו נה, ו-ז מהדהד את דחיפות הפרשה:

“"בקשו את ה' בזמן שהוא נמצא, קראו אליו בזמן שהוא קרוב. יעזוב רשע דרכו, ורשע מחשבותיו, וישוב אל ה', והוא ירחם עליו."”

הבחירה אמיתית. ההשלכות אמיתיות. והשם מחכה שנשוב.

ברמה האישית, כנות בעבודה, יושרה בפרטיות, חמלה בבית - כל אלה אינם דברים קטנים. הם מתפשטים החוצה כברכות או קללות. ברמה החברתית, צדק וחמלה מביאים ברכה, בעוד ניצול ושחיתות כותבים קללות אל העתיד.

עבור בני נח, שבע המצוות אינן רק כללים אלא מסגרת של ברית. בחירה בצדקה מאשרת את הברית הזו ומביאה ברכה לעולם.

זריעה של זרעים חשובים

ברכות וקללות הן כמו זרעים. אבל בעוד שלשדה לא אכפת אם זורעים חיטה או קוצים, לאלוהים כן. הוא מרבה את בחירותינו בהשגחתו. חירותנו אמיתית, אבל כך גם התגובות האלוהיות למה שאנו זורעים.

אלול: המלך בשדה

בתקופה זו של השנה, כשאנו נכנסים לאלול, המסר מתחדד. התורה אומרת "ברכה וקללה לפניך". אלול מוסיף "המלך בשדה". אלוקים מרגיש קרוב, והבהירות המוסרית מתחדדת.

הרמח"ל, ב מסילת ישרים פרק א' מלמד שהאדם נברא רק כדי להתענג על ה' וליהנות מזוהרו. כל דבר אחר שאנשים מכנים "טוב" הוא ריק בהשוואה. כל צעד שאנו עושים הוא או עלייה לעבר זה או ירידה הרחק. אין ניטרלי.

לחיות באלול פירושו לדעת שבחירות חשובות, ושהשם קרוב, מחכה לקבל תמיכה בחזונו של אלוהים על עולם צודק ורחום.

מאת הרב תני ברטון

עוד שיעורים של הרב תני ברטון

 © כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.