פרשת שמות – אמונתה של מרים

שמות (שמות א':1-ו':1)

שמות, ב':ד': “"אחותו עמדה (טיטאצב) מרחוק כדי לדעת מה יעשו איתו."”
משנה, סוטה, ט' ע"ב: “"...ותמתין מרים למשה שעה אחת, שנאמר 'ותעמד אחותו מרחוק', על כן המתין לה ישראל שבעת ימים במדבר, שנאמר 'ולא יסעו העם עד תובא מרים'.¹’”

לאחר לידת משה אמו, יוכבד הסתירה אותו במשך שלושה חודשים מפני המצרים שרוצים להרוג כל תינוק זכר. לאחר מכן, היא לא יכלה עוד להסתירו, ולכן היא מניחה אותו בסל ומניחה אותו בנהר הנילוס. התורה מספרת לנו שאחותו של משה, מרים, נשארה עומדת על הנילוס כדי לראות מה יקרה למשה. הגמרא מציינת שהיא זכתה לגמול על מעשה זה שנים רבות לאחר מכן, כאשר נענשה ב... צורת (סוג של מחלה שכבר אינה קיימת) על כך שדיברה בצורה שלילית על משה. היא הייתה בבידוד שבעה ימים, אך ה' הורה לעם להפסיק לנסוע ולהמתין לה את שבעת הימים. זה היה גמול מידה כנגד מידה על כך שחיכתה לראות מה יקרה למשה.

השאלה המתבקשת שעולה היא מדוע העובדה שחיכתה למשה הייתה מעשה כה ראוי לשבח, כשלכאורה רק רצתה לראות מה יקרה לו. ייתכן שהמניע שלה היה סקרנות או דאגה, אך כך או כך, מדוע ההמתנה הזו הייתה כה גדולה עד כי, בזכותה, כל העם חיכה לה שבעה ימים במדבר?

כדי לענות על שאלה זו, יש צורך תחילה לתאר את הרקע לרגע זה כפי שמתואר בגמרא.². אביה של מרים, עמרם, היה מנהיג העם היהודי. כאשר שמע את גזירת פרעה להשליך את כל התינוקות הזכרים לנילוס, החליט שעדיף לא להביא ילדים זכרים שיהרגו, ולכן התגרש מאשתו, יוכבד. שאר העם הלך בעקבותיו וכל איש התגרש מאשתו. מרים אמרה לאביה שגזירתו גרועה מגזירת פרעה, משום שגזירת פרעה כוונה רק לזכרים, בעוד שפעולותיו של עמרם ימנעו גם לידת בנות. עמרם הקשיב לעצת בתו ונישא בשנית ליוכבד בטקס פומבי כדי שכולם יחקו אותו ויתחתנו בשנית עם הנשים שהתגרשו מהן. יוכבד הרתה במהרה, וכשמשה נולד, הבית התמלא אור. עמרם נישק את מרים על מצחה ואמר לה "נבואתך התגשמה". אולם, כאשר משה נזרק לנילוס בסל, עמרם סטר למרים על מצחה ושאל: "מה קרה עכשיו לנבואתך הגדולה?"

על רקע זה, רבי ישכר פרנד טוען כי הגמול שקיבלה מרים מאוחר יותר לא היה רק על עמידתה על הנילוס, אלא על אמונתה האיתנה (אמונה) וסירובה לוותר על התקווה כאשר המצב נראה אבוד לחלוטין. נראה כי שמירה על התקווה שלה הייתה המפתח לגמולה העתידי.

הרבי מאיז'ביצר³ מבטא רעיון יפהפה שמדגים את החשיבות של שמירת תקווה. החוק קובע שאם אדם מאבד חפץ ומוותר על התקווה לקבלו בחזרה אי פעם. (יאוש), אז האדם שמוצא את החפץ זכאי לשמור עליו. עם זאת, כל עוד אדם לא ויתר על התקווה להשיב את החפץ האבוד שלו, אז המוצא אינו רשאי לשמור עליו. הרבי מאיז'ביצר מסביר שתקוותו של אדם היא הדבר היחיד שמחבר אותו לחפץ זה. הוא איבד את החזקה והוא אינו יכול להשתמש בו, ותקוותו לבדה עדיין קושרת אותו לחפץ. ברגע שאדם מוותר על התקווה, הוא ניתק כל קשר שהיה לו לחפץ האבוד, ולכן המוצא יכול לשמור עליו. הרבי מאיז'ביצר ממשיך ואמר שזו הסיבה שזה כל כך הרסני לוותר על התקווה. כפי שמסביר הרב פרנד: "לא משנה מה המצב, כל עוד אדם שומר על התקווה שלו בחיים, נותרה תרופה פוטנציאלית, או גאולה פוטנציאלית, או ישועה פוטנציאלית למשברים. יש לשמור על התקווה כדי שתהיה לו הזדמנות לראות את הישועה הזו מתגשמת. אילו מרים הייתה מוותרת על התקווה, אז הקשר האחרון לגאולה העתידית של העם היהודי היה נותק. זו הסיבה שפעולת האמונה שלה הייתה כה חיונית".

אכן, נראה כי סירובה העיקש של מרים לאבד תקווה השפיע ישירות על מהלך האירועים שהביא להישרדותו של משה. כאשר בת פרעה שלפה אותו מהנהר, ניסתה לגרום לנשים גויות להניק אותו, אך משה סירב לשתות מחלבן.⁴ מכיוון שמרים נותרה צופה במה שעתיד לקרות, היא ראתה שמשה לא ישתה, ולכן ניגשה לבת פרעה והציעה שאישה יהודייה תוכל להניק אותו. בת פרעה הסכימה, ומרים הביאה את אמו של משה, יוכבד, להניק אותו. לפיכך, אנו רואים שעמידתה האיתנה של מרים מילאה תפקיד מפתח בשרשרת האירועים בהישרדותו ובגידולו של משה.

דוגמתה של מרים מלמדת אותנו את החשיבות של שמירה על אמונה איתנה. זה נכון הן באופן כללי והן באופן אישי יותר: באופן כללי, זה מלמד אותנו את החשיבות של שמירת אמונה שהגאולה תגיע, כפי שניבא הנביאים. זו אינה רק גישה ראויה לשבח, כפי שמוכיחה העובדה שהרמב"ם כולל אותה באחד משלושה עשר עקרונות האמונה. הגמרא⁵ קובע שאחת השאלות הראשונות שאדם יישאל בעולם הבא היא, '‘ציפיטה לישועה’ – האם ציפית לגאולה? הסמאק⁶ שואל מדוע זה כל כך חשוב, שכן אין מצווה מפורשת המקדימה את הגאולה. הוא מסביר שזה חלק ממצוות אמונה, שכן כלולה במצווה זו האמונה שהעולם נברא למטרה מסוימת והוא ישיג את המטרה הזו.

רעיון זה חל גם ברמה האישית, בכל פעם שאדם נמצא במצב בו נראה כי התקווה קלושה, סיפורם של מרים ומשה יכול להזכיר לו שישנן דרכים רבות בהן ה' יכול להושיע אותנו מהמצבים שנראים חסרי תקווה ביותר.

פרשת השבוע,

האור המנחה
עַל יְדֵי רבי יהושע גפן

הערות

1. סמאק, מצווה 1.
2. במדבר, 12:15.
3. סוטה, 12ב-13א.
4. מצוטט על ידי רב פרנד.
5. שמות, ב':ז', רש"י, ד"ה: מן העבריות
6. שבת, ל"א א'.

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.