בס"ד

19 כי תצור על עיר ימים ארוכים, למלחמה עליה ללכודה, לא תשחית את עציה בידיהם בגרזן: כי תאכל מהם, אך לא תכרתם: כי עץ השדה הוא אדם, כי יהיה נצור ממך. 20 רק את העצים אשר ידעת כי לא עץ מאכל הוא, תואבד ותכרת למען תבנה מצות על העיר אשר עושה עליך מלחמה, עד נפילתה. {פ} (דברים כ':19-20)

בפרשת השבוע אנו לומדים מהפסוקים לעיל על איסור כריתת עצי פרי.

הרמב"ם (הלכות מלכים ו', ח') מסביר שהאיסור חל רק על מעשי הרס, כלומר, כאשר אין סיבה לכרות את העץ. עם זאת, אם העץ מפריע או פוגע בצמחייה אחרת בסביבה, כריתתו אינה נחשבת הרסנית.  

השאלה "כי עץ השדה הוא אדם...?" היא שאלה יוצאת דופן. היא מזהה מראש תפיסה מוטעית מסוימת שאנו לכאורה עלולים ליפול קורבן לה: הרעיון שהטבע הוא אויבנו. הספקי חכמים מזכירים זאת בשם החזקוני (חזקיה בן מנוח, צרפת, המאה ה-13), ומפרטים. ייתכן שבזמן מלחמה או מצור, אדם יראה עץ כלוחם כמו מקבילו האנושי, ולכן יכפיף אותו לתנאי שחיקה והרס. אולם, זה לא המקרה; למרות שהתורה שלנו נותנת פרמטרים מסוימים שבהם יכולה להתקיים מלחמה, עצי פרי אינם כפופים לכללי המלחמה. הם אינם לוחמים. לפי אקסטרפולציה, אם אינך יכול להטיל מצור על עץ, או, כפי שמסביר הרמב"ם, או להטות את מקור המים שלו וכו', אינך יכול להרוס אותו בשלמותו.

עולם הטבע הוא עולם המקיים את כל תושבי כדור הארץ. הוא אינו אויבנו. ברור שלאדם ניתנה אחריות על העולם, והוא רשאי להכניעו במידה שחיי אדם מתאפשרים. עם זאת, זוהי מערכת עדינה מאוד, ודורשת את מצפוננו. אלוהים אמר לאדם ולחוה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה; ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א', כ"ח). במדרש אנו מוצאים ששליטה זו מוגבלת, כפי שאמר להם אלוהים: "ראו מעשיי כמה יפים ומה נהיים! ועתה כל אשר בראתי לטובתכם בראתי. היזהר פן תהרסו ותאבדו את עולמי, כי אם תהרסו, אין מי שיתקן אותו אחריך" (קהלת רבה ז', י"ג).  

ספר החינוך מקשר רעיון זה למצווה שלנו, ומסביר שמעבר להבנה ויישום הבסיסיים, אנו לומדים אתוס חשוב ביותר, דהיינו, להתרחק ככל האפשר מהרסנות חסרת משמעות - ולרצות את הטוב. ה"טוב" במקרה זה פירושו תחזוקה נאותה של כל מה שמועיל לאנושות. רבי שניאור זלמן מלאדי (הידוע כ"רבי הזקן" מלובביץ') מצטט את התלמוד (נדה יז ע"א) כדי להמחיש כיצד יראת כבוד מוגדרת כנכונות לוותר על נוחותו האישית של האדם לטובת אחרים. התלמוד מתייחס לסילוק ציפורניים גזורות, אשר חלקם עשויים להיות מודעים לכך שנחשבות ל"רדיואקטיביות" במובן רוחני. אדם ירא כבוד שורף אותן, במקום פשוט לזרוק אותן על האדמה או לקבור אותן, שכן למרות ששריפת גזירי הציפורניים מעמידה אותו בסיכון, הוא יעשה הכל כדי למנוע נזק לאדם אחר. ערך מייחס ליסודות בריאת ה' משום שהוא הבורא; כבודנו לחיים בכל הרמות, לסביבה ולאנושות, נובע באופן טבעי מתורתנו, כי זהו רצונו.

מי ייתן ונזכה לטפח בתוכנו תחושה מוגברת של נוכחות אלוהית דרך מודעותנו לעולם ולתושביו, ולטפל היטב בעולם.


שבת טובה! שבת שלום!

מאת הרב תני ברטון

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.