בס"ד

בפרשת התורה השבועית אנו לומדים על שנותיו האחרונות של יעקב. ישנה שיחה מעניינת בינו לבין יוסף על מקום קבורתו של יעקב, אשר שופכת אור על האופן שבו עלינו לחשוב על אלוקים באופן כללי ועל משיח בפרט. מבוסס על ליקוטי שיחות, כרך כה, עמ' 270.

מדוע השביע יעקב את יוסף?

מבט מעמיק יותר בפרשת ויחי

בקשתו האחרונה של יעקב

בפרשת התורה השבועית אנו לומדים על שנותיו האחרונות של יעקב בארץ מצרים. יעקב חי שם במשך שבע עשרה השנים האחרונות לחייו. כשהרגיש שזמנו מגיע לקיצו, קרא לבנו יוסף וביקש בקשה ספציפית מאוד:

“"אנא כשאמות, אל תקברני במצרים. הביאני ארצה כנען וקברני בקבר אבותי".”

יוסף הסכים מיד ואמר שימלא את בקשתו של אביו. אך יעקב לא הסתפק בכך. הוא הוסיף דרישה נוספת:

“"תישבע לי."”

יוסף נשבע אז שיעשה בדיוק כפי שביקש אביו.

במבט ראשון, חילופי דברים אלה מעלה שאלה פשוטה אך רבת עוצמה: האם יעקב לא בטח ביוסף?

שאלה של אמון

יוסף לא היה סתם בן. הוא היה צדיק, נאמן ובעל עוצמה, המשנה למלך מצרים, שני רק לפרעה עצמו. אם יוסף אמר שהוא יעשה משהו, בוודאי אפשר היה לסמוך על דבריו. מדוע, אם כן, התעקש יעקב על שבועה?

בהמשך התורה, אנו מוצאים סצנה דומה בהיפוך. לפני שיוסף עצמו נפטר, הוא משביע את העם היהודי כי ייקחו את עצמותיו איתם ויקברו אותו בארץ כנען כשיצאו ממצרים. ואכן, כאשר יציאת מצרים מתרחשת לבסוף, הם עושים בדיוק את זה.

אז למה צריך קללות בשני המקרים?

ההסבר הקלאסי: פרעה

פרשנים קלאסיים רבים מסבירים ששבועת יעקב לא הייתה כלל על חוסר אמון. היא הייתה למעשה לטובת יוסף - במיוחד ביחס לפרעה.

כאשר הגיע זמנו של יוסף לקבור את אביו, הוא נזקק לאישורו של פרעה כדי לעזוב את מצרים. פרעה התנגד בתחילה. יעקב הביא ברכה עצומה למצרים בימי חייו, ופרעה לא רצה שייקבר במקום אחר. על פי המדרש, המצרים אף רצו להעלים את יעקב.

יוסף הסביר לפרעה שהוא מחויב בשבועה: הוא נשבע לאביו לקבור אותו בכנען. פרעה ענה: "לכה וקבור את אביך כאשר נשבעת לו".“

חכמים מסבירים שפרעה ידע על שבועה זו משום שהייתה ליוסף השפעה: יוסף נשבע פעם לפרעה שלעולם לא יגלה את העובדה שפרעה אינו יודע עברית. כאשר פרעה הבין זאת, לא הייתה לו ברירה אלא לאפשר ליוסף לקיים את שבועתו לאביו.

שתיקתו של רש"י - ומה שהיא מלמדת אותנו

מעניין לציין שרש"י, הפרשן המתמקד בפשטות הטקסט, אינו מסביר את דרישתו של יעקב לשבועה ברגע שהיא מתרחשת. רש"י מזכיר את השבועה רק מאוחר יותר, כאשר יוסף מדבר עם פרעה.

שתיקה זו משמעותית. היא מרמזת שבמישור הפשוט, יש להבין את השבועה כשלעצמה, ולא רק כתמרון פוליטי.

אז מה בעצם עשה יעקב?

כוחה של שבועה

הרבי מסביר זאת בצורה עמוקה אך פשוטה.

יש הבדל מהותי בין אמירה שתעשה משהו לבין נשבע שתעשה אותו.

כאשר אדם אומר "אני אעשה זאת", המחויבות קיימת, אך היא יכולה להישאר ברקע התודעה. החיים ממשיכים, הסחות דעת צצות, ואחריות אחרת תופסת את מרכז הבמה. אפילו עם כוונות טובות, ייתכן שההבטחה לא תעסיק את מלוא מודעות האדם.

אבל כאשר אדם נשבע שבועה, ההתחייבות הופכת למרכזית. היא כבר לא ברקע - היא בחזית התודעה. שבועה מפעילה את כוח החיים של האדם. לא משנה מהן הנסיבות שמתעוררות, האדם נשאר מודע כל הזמן לחובה ומחכה באופן פעיל לרגע בו ניתן יהיה למלא אותה.

יעקב רצה שיוסף יחיה עם מודעות זו. הוא רצה שיוסף לעולם לא יפסיק לחשוב על קבורתו ויהיה מוכן לחלוטין לפעול ברגע שזה יתאפשר.

מעבר לאינטלקט

ישנה שכבה נוספת, עמוקה אף יותר.

מילים פועלות בתוך השכל וההיגיון. אדם תמיד יכול למצוא הצדקות, הסברים או נסיבות שמשנות את אופן פעולתו. אבל שבועה חורגת מהשכל. היא עוקפת חישוב והיגיון.

יוסף היה מעורב עמוק בחברה המצרית. הוא ניהל את המדינה, ניהל את כלכלתה והתמודד עם לחצים פוליטיים מתמידים. יעקב הבין שההיגיון והנסיבות עלולים להתערב יום אחד.

בכך שהשביע את יוסף, יעקב הרים אותו מעל לאילוצים הללו. לא משנה אילו מכשולים צפו, פוליטיים, חברתיים או רגשיים, השבועה תעמוד בעינה.

יעקב עצמו חי כך. אפילו במצרים, הוא לא היה באמת "בגלות". הוא חי בנפרד, בארץ גושן, מנותק מהתרבות המצרית. יוסף, לעומת זאת, היה שקוע בה. יעקב רצה להרים את יוסף לרמה הרוחנית שלו.

שיעור לחיינו שלנו

סיפור זה אינו עוסק רק במקומות קבורה. הוא נושא מסר נצחי על האופן שבו אנו מתייחסים לאלוקים ולמטרת חיינו.

הקשר שלנו עם אלוקים לא יכול להיות מזדמן.

זה לא יכול להיות משהו שאנחנו חושבים עליו "כשיש לנו זמן". היהדות אינה מכירה בחלוקה בין "רגעים קדושים" ל"רגעים ניטרליים". כל היבט של החיים, עבודה, מנוחה, אכילה, אפילו הפעילויות היומיומיות ביותר - נשלט על ידי החוק האלוהי וחדור באלוקות.

מערכת היחסים שלנו עם אלוהים חייבת להיות כמו שבועה: קבועה, מודעת ומקיפה כל.

אותו הדבר חל גם על אמונתנו במשיח. אחד משלושה עשר עקרונות האמונה של הרמב"ם קובע:

“"גם אם הוא יתעכב, אחכה לו כל יום."”

לא רק כל יום - אלא כל היום.

אמונה היא לא משהו שאנחנו מדליקים ומכבים. היא נועדה לעצב את המודעות שלנו בכל רגע.

לחיות עם מטרה

יעקב רצה שיוסף, ואנחנו, נחיה בריכוז בלתי מעורער. שנשא את משימתנו לא כרעיון רחוק, אלא כמחויבות חיה ונושמת.

לא מפעם לפעם.
לא רק כשנוח.
אבל תמיד.

שיחה מאת הרב טוביה סרבר


האמור לעיל הוא ייצוג של טקסט מדובר שהומר לטקסט כתוב.

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של 
מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.