בס"ד

23 וַאֲנִיחַ אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהוּא לֵאמֹר 24 ‘"אדוני אלוקים, החלת להראות לעבדך את גדלך ואת ידך החזקה כי מי אלהים בשמים או בארץ, אשר יוכל לעשות כמעשיך וכגבורותיך?" 25 אעבור נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן את ההר הטוב הזה ואת הלבנון’ 26 וַיַּחֲרָף יְהוָה בִּי בַּעֲבָנֵיכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלַי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי די לך ואל תַּעֲדַבֵּר אֵלַי עַל הַדָּבָר הַזֶּה׃. (דברים ג':23-26)

אפשר לשאול מדוע התפלל משה באומץ לאלוהים שיורשה לו להיכנס לארץ ישראל, כאשר נאמר לו במפורש על ידי ה' שכעונש על מכה בסלע, לא תותר לו להיכנס, ויהושע הוא זה שיוביל את ישראל לארץ. יתר על כן, אנו יודעים שמשה לא ביקש פעם אחת, אלא חמש מאות וחמש עשרה פעמים (הערך המספרי של המילה ואצ'נן, "ואתחנן"), וכי עוד אחד היה ממלא את רצונו, כפי שכתוב בפסוק, "אל תדבר עוד אליי על הדבר הזה", כלומר, ה' ציווה על משה להפסיק להתפלל על כך. אחרת מדוע ה' היה צריך להציב מגבלות על תפילות משה?

שאלה נוספת שאנו יכולים לשאול: מדוע אמר אלוהים "די [לכם]"? באיזה אופן הספיקו תפילותיו של משה אם בסופו של דבר משאלתו לא נענתה? מה "הספיק"?

רבי מרדכי יוסף ליינר זצ"ל, האדמו"ר מאיז'ביצר, כותב בספרו מי שילוח, שפסוק אחד זה מכיל את המרכיבים החיוניים ביותר של מהי צמיחה רוחנית. ישנם פירושים רבים על המשמעות העמוקה יותר של המילים עצמן. אנו מוצאים בתלמוד את האמירה הבאה, "גם אם חרב חדה מונחת על צואר איש, אל ימנע מעצמו [להתחנן, לקוות ל] רחמים אלוהיים" (ברכות י' ע"א). חסדו של אלוהים הוא נצחי וחמלתו לעולם אינה חדלה (ליטורגיה). לכן, גם כאשר הנסיבות גורמות לכך שכל התקווה נראית אבודה, על האדם להמשיך להתגעגע ולהתחנן על חייו, בין אם זה במובן הפיזי או הרוחני. חשבו על הדוגמאות שלפנינו: חרב חדה על צואר אדם, או, במקרה של משה, צו אלוהי האוסר עליו להיכנס לארץ ישראל. שני המצבים נראים חסרי תקווה לחלוטין; ובכל זאת, בשני המקרים אין להתייאש.

הרבי מאיז'ביצר מציין כי שיעור זה של אי-וויתור הוא כשלעצמו מקיף כל כך; ה' אמר למשה להפסיק להתפלל במילים "די לך", כלומר "על ידי התמדתך בתפילה למרות המכשולים (כלומר, גזירתי), הצלחת להורות ליהודים כיצד לחפש חמלה אלוהית". אין שיעור בעל ערך רב יותר מזה.

היה זה שבת ואתחנן, כאשר, במצב של חולשה גדולה עקב פגעי המחלה, רבי נחמן העביר את חסידיו שיעור בעבודת ה' בפשטות מירבית. שיעור זה, על פסוקנו, הסתיים בצעקתו הגדולה, “"געוואלד! זית אייך נית מייעש!"”  “"געוואלד! לעולם אל תוותר!"”

ישנה מחשבה מקבילה בפרקי אבות השבוע. אנו קוראים, בשם רבי יונתן, "כל המקיים את התורה בעוני, סוף סוף יקיימה בעושר" (אבות ד', ט'). עוני במובן הפשוט שלו פירושו חוסר או מחסור. אבל כוס ריקה, אף על פי שהיא נטולת תוכן, היא גם כלי שמחכה להתמלא. זוהי האוריינטציה שחייבים להיות לנו בתפילה. בידיעה שאנו תלויים לחלוטין בה' לכל דבר, אין לנו כלום. אך יחד עם זאת, אנו פתוחים למה שהוא יכול להעניק לנו. בהיותנו הכלי הריק, אדם יכול להתחיל להתגעגע, יכול להתחיל להושיט את ידו לה' עבור מה שהוא צריך.

מי ייתן ונתברך בכוח לבטוח ברחמיו הנצחיים של אלוהים, ולתמיד להשתמש בכוח הגדול ביותר שבידינו: כוח התפילה.


שבת טובה! שבת שלום!

מאת הרב תני ברטון

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.