בס"ד

א. מבוא

  1. בראשית כ':י'-יא'
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם מַה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֵין יְרָאִית אֱלֹהִים בָּמָּקוֹם הַזֶּה וְהָרְגוּנִי בְּגִין אֵשִׁי׃.וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ וַיֹּ֙אמֶ֙ אָמַר כָּרְ֣ אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹקים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל-דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי׃

II. יראת ה'

2. דברים י':כ'

את ה' אלוהיך תירא, אותו תעבד, בו תדבק, ובשמו תשבע.,אֶת- ד' אֱלֹהקיךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃

3. אבן עזרא, שם.

יִרְאֶה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ פן־תעבר מִצְוַת־לֹא־עָשָׂה.את ה' אלקיך תירא. שלא תעבורן על מצות לא תעשה:

ג. המשמעות עבור בני נח

4. ספר החינוך, מצווה תשל"ב

ומצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל עת ועל ידי כל המין האנושי. וזו אחת המצוות הקבועות על האדם, שלא תופסק החיוב מעליו לעולם, אפילו לרגע אחד. וכל אשר יבוא עליו דבר חטא, מחויב לעורר את רוחו ולשים בליבו באותו רגע שה' ברוך הוא מפקח על כל מעשי הבריות ונוקם לפי רעת המעשה. וכל העובר על זה ואינו מודע ללבו על כך באותם זמנים, עבר על מצות עשה זו, כי זהו הזמן הספציפי לקיום מצות עשה זו. אולם לעמוד אדם במרץ ולזכור אותה בכל זמניו, כלול גם במצווה.[1]וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וּבְכָל מִין הָאָדָם, וְזֹאת אַחַת מִן הַמִּצְוֹת הַתְּמִידִיּוֹת עַל הָאָדָם, חָלוֹא יִפָּס. הָאָדָם לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, וּמִי שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ חַיָּב לְהָעִיר רוּחוֹ וְלָתֵת אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתוֹפֶּרֶךְ, הוּא בָּהוּ. מַשְׁגִּיחַ בְּכָל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם, וְיָשִׁיב לָהֶם נָקָם כְּפִי רֹעַ הַמַּעֲשֶׂה. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא שָׁת לִבּוֹ בְּכָךְ בְּאוֹתָן שָׁעוֹת בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, שֶׁזּוֹ הִיא שְׁעַת קִיּוּם עֲשֵׂה זֶה בְּכִוּוּן. וְאוּלָם כָּל יְמֵי הָאָדָם וְכָל עִתּוֹתָיו בִּכְלַל הַמִּצְוָה לַעֲמֹד זָרִיז וְנִזְכָּר עָלֶיהָ.

IV. חוקים הנוגעים לגידוף לשון הרע

5. ויקרא כ"ד:ט"ז

וְהַגַּלְף שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת יומת וְסְקְלָהּוּ כָּל הַקָּהָלָה גַּם הַגָּר וְהַיּוֹלֵד הָאָרֶץ כִּי גַּלְף שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת׃.[2]וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־ ד' מ֣וֹת יוּמ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כׇּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנׇמבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמֽ.

6. TB סנהדרין 56a

כיצד רבי מאיר מבין את הביטוי "גם הגר וגם יליד הארץ"? גר או יהודי יליד הארץ יהיה חייב במיתה בסקילה, בעוד גוי בחרב.ורבי מאיר האי כגר כאזרח מאי עביד ליה גר ואזרח בסקילה אבל עובד כוכבים בסייף

7. שם.

כפי שמלמדים ב- ברייטהמדוע הפסוק חייב לומר: "כל אשר מקלל את אלוהיו ישא חטאתו"? אך האם לא נאמר כבר: "והמגדף את שם ה' יומת" (ויקרא כ"ד, ט"ז)? אלא, מאחר שנאמר: "והמגדף את שם ה' יומת", אפשר היה לחשוב שאדם יהיה חייב רק על קללת שמו הבלתי יתואר של ה'. מנין נגזר שהפסוק כולל גם את המקלל אחד מהשמות? הפסוק אומר: "כל אשר מקלל את אלוהיו", כדי לציין שאדם חייב להורג בכל מקרה. אלו דבריו של רבי מאיר.[3]דתניא (ויקרא כד, טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה' מות יומת לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם מיוחד מניין לרבות כל הכינויין תלמוד לומר איש כי יקלל. אלהיו מכל מקום דברי רבי מאיר  

8. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ט', ב'

בן נח ש"מברך" את ה', בין אם הוא עושה זאת באמצעות השם הייחודי או בכל ביטוי אחר המציין אותו, בכל שפה שהיא, כאחראי.בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּכִנּוּי בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב.

9. רמב"ם, הלכות שבועות

אותם חוקים חלים בין אם אדם נשבע – או אדם אחר נשבע לו – בשמו של אלוהים שלא יתואר – או באחד המונחים התיאוריים המשמשים להתייחס אליו, למשל, הוא נשבע "במי ששמו חנון", "במי ששמו רחום" או "במי ששמו סבלני", ללא קשר לשפה בה השתמש. ההצהרה נחשבת לשבועה במלוא מובן המונח.
באופן דומה, הצהרה עם המונחים אלה אוֹ ארור נחשבת כשבועה, ובלבד שמזכירים את אחד משמותיו של אלוהים או את אחד המונחים המשמשים לתיאורו. מה משתמע מכך? כאשר אדם אמר: "אכל ישות זו וזו ארור לה'", או "...ארור למי שחנון שמו", "...ארור למי שחנון שמו" ואז אכל את הישות הזו, הוא נשבע שבועת שקר. מושגים דומים חלים על סוגי השבועות האחרים.[4]		אֶחָד הַנִּשְׁבָּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּמוֹ חַנּוּן וּבְמִי שֶׁשְּמוֹ רַחוּם וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה. וְכֵן אָלָה וְאָרוּר הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה. וְהוּא שֶׁיַּזְכִיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר בְּאָלָה אוֹאָרוּר לַה'. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם. מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:

קובץ PDF

מאת הרב תני ברטון

מקורות:

[1] תרגום של הרב פרנסיס נטף
[2] תרגום התנ"ך של קורן
[3] תרגום שטיינזלץ
[4] תרגום הרב אליהו טוגר

 © כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.