בס"ד

  1. סידור
אני מאמין באמונה שלמה שנבואתו של מורנו, משה, יהי זכרו בשלום, הייתה נכונה, ושהוא היה אבי כל הנביאים - של אלה שקדמו לו, ושל אלה שבאו אחריו.  אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁנְּ֒בוּאַת משֶׁה רַבֵּֽנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְ֒תָה אֲמִתִּית וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּפֳבִיאִים לַקּוֹדְלֻבִּים:

2. רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח

היהודים לא האמינו במשה רבנו בגלל הנפלאות שעשה. בכל פעם שאמונתו של אדם מבוססת על פלאים, ליבו חסר, כי אפשר לעשות פלא באמצעות קסם או כישוף.
כל הנפלאות שעשה משה במדבר לא נועדו לשמש כהוכחה [ללגיטימיות] לנבואתו, אלא נעשו למטרה מסוימת. היה צורך להטביע את המצרים, ולכן בקע את הים והטביע אותם בו. היינו זקוקים למזון, ולכן סיפק לנו מן. היינו צמאים, ולכן בקע את הסלע [וסיפק לנו מים]. חבורת קורח מרדה בו, ולכן בלעה אותם הארץ. אותו הדבר נכון גם לגבי שאר הנפלאות.
מה מקור אמונתנו בו? [ההתגלות] בהר סיני. עינינו ראו ולא זר. אוזנינו שמעו ולא אחר. אש, רעם וברקים. הוא נכנס בין העננים הסמיכים; הקול דיבר אליו ושמענו, "משה, משה, לך אמור להם את הדברים הבאים:...".“
כך, [דברים ה, ד] מספר: "פנים אל פנים דיבר ה' אליכם", ו[דברים ה, ג] אומר: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת [כי אם אתנו, אשר כולנו כאן חיים היום]".“
כיצד ידוע ש[ההתגלות] בהר סיני לבדה היא הוכחה לאמיתות נבואת משה שאינה מותירה חסרון? ב[שמות י"ט, ט'] נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בַּעֲבֵל עָנָן וְשְׁמַע הָעָם אֶתְדַּבֵּר אֵלֶיךָ וְיַאֲמִינוּ בָּךְ עוֹלָם". נראה שלפני שזה קרה, הם לא האמינו בו באמונה שתמשך לנצח, אלא באמונה שאפשרה חשדות וספקות.
לפיכך, אלו שאליהם נשלח [משה] היו עדים [למינויו] כנביא, ולא היה צורך לעשות עבורם נס נוסף. הוא והם היו עדים, כשני עדים שצפו באותו אירוע יחד. כל אחד מהם משמש כעד לחברו שהוא דובר אמת, ואף אחד מהם אינו צריך להביא שום הוכחה אחרת לחברו.
באופן דומה, כל ישראל היו עדים למשה רבנו בהר סיני, ולא היה צורך שהוא יעשה עבורם פלאים נוספים.
מושג זה [נרמז בשיח בין אלוהים למשה בגילוי הסנה הבוער]. בתחילת נבואתו, נתן לו הקדוש ברוך הוא את האותות [והמופתים] לעשות במצרים ואמר לו [שמות ג', יח] "ושמעו בקולך".“
משה רבנו ידע שכל המאמין [באדם אחר] בגלל אותות, יש לו חשש בליבו; יש לו ספקות וחשדות. לכן ביקש להשתחרר מהמשימה, באומרו: "לא יאמינו לי" [שמות ד, א], עד שהודיע לו הקדוש ברוך הוא שהפלאות הללו [נועדו רק כאמצעי זמני,] עד שיצאו ממצרים. לאחר שיצאו, יעמדו על ההר הזה וכל הספקות שהיו להם עליו יוסרו.
[אמר לו אלוהים:] הנה אתן לך אות למען ידעו כי באמת שלחתיך מראש, וכך לא יישארו ספקות בלבם. זוהי הכוונה ב[שמות ג, יב]: "וזה יהיה לך האות כי שלחתיך כי בהוציאך את העם ממצרים, ועבדת את ה' על ההר הזה".“
לכן, איננו מאמינים בשום נביא שקם אחרי משה רבנו, רק בגלל הפלא [שהוא עושה] כביכול אומר: אם יעשה פלא נשמע לכל דבריו. אלא [אנו מאמינים לו] משום שזו מצווה שצווינו על ידי משה שאמר: אם יעשה פלא, שמעו לו.
כשם שמצווינו לפסוק משפט על סמך עדות שני עדים, אף על פי שאין אנו יודעים אם הם מעידים אמת או שקר, כך גם מצווה לשמוע לנביא זה אף על פי שאין אנו יודעים אם הפלא אמיתי או נעשה בקסם או בכישוף.
לכן, אם קם נביא ומנסה לערער על נבואתו של משה על ידי ביצוע אותות ומופתים גדולים, אל לנו להקשיב לו. אנו יודעים בוודאות שהוא עשה את האותות הללו באמצעות קסם או כישוף. [מסקנה זו אנו מגיעים] משום שנבואתו של משה רבנו אינה תלויה בנפלאות, כך שנוכל להשוות את הנפלאות הללו, זה לזה. אלא ראינו ושמענו במו עינינו ואוזנינו כפי שעשה.
למה ניתן להשוות זאת? לעדים אשר העידו על דבר לאדם אשר ראה את המצב במו עיניו. הוא לעולם לא ישמע להם ויידע בוודאות כי עדי שקר הם.
לכן, התורה קובעת (דברים י"ג, ג'-ד') כי "[אפילו] אם יבוא אות או מופת [כזה], לא תשמעו בדברי הנביא ההוא". הוא בא אליכם באותות ובמופתים כדי להכחיש את מה שראיתם בעיניכם. אנו מאמינים בפלא [כעדות לאמינותו של נביא] רק בגלל המצווה אשר ציווה אותנו משה. לכן, כיצד יכול פלא [לגרום לנו] לקבל את זה [האדם] שבא להכחיש את נבואת משה אשר ראינו ושמענו?		משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַאי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל. אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַאי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הנֵּה אָנֹכִי בָּא בָּא אֵל. בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. מִכְלַל שֶׁקֹדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת אֲשֶׁר אֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרִיהָ הִמְרְהוּר וּ:
נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשוּלַּח לָהֶן הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת אַחֵר. שֶׁהֵם וְהוּא עֵדִים בַּדָּבָר כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶךְ צָדְאֵין. לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ בְּעֵת שֶׁנָּתָן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם וְאָמַר לוֹ (שמות ג יח) "וְקלְשָׁך". יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בִּלְבּוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ וְאָמַר (שמות ד א) "וְהֵר". עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָר הַזֶּל יִסְק. הִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהָרִין אַחֲרֶיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִתְּחִלָּה וְלֹא יִשְׂרָאֵם בְּלִרְהוּ. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות ג יב) "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אֶנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הֶאֱלֹהִים". נִמְצֵאת אוֹמֵר שֶׁכָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד אַחַר משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ מִפְּנֵי הָאוֹת לְבַדּוֹ כְּדֵי שֶׁנֹאמַר אִשָּׂה אוֹת נִשְׁמָה. לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁצְוָּה מִשֶׁה בַּתּוֹרָה וְאָמַר אִם נָתַן אוֹת (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ לַחְתֹּךְ הַדָּבָר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הֵעִידוּ אֱמֶת אִם שֶׁקֶר. כָּךְ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה הַנָּבִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הָאוֹת אֱמֶת אוֹ בְּכִשּׁוּף וְלָט:
לְפִיכָּךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (דברים יג ד) "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא". שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִית בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת. צִוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ.

3. רמב"ם, פירוש על המשנה, סנהדרין י', א'

העיקרון השביעי נבואת משה רבנו - עליו השלום - והיא שאנו מאמינים שהוא היה אבי כל הנביאים שהיו לפניו וקמו אחריו, [כלומר] שכולם נחותים ממנו ב[גבוהה] והוא הנבחר מכל המין האנושי. [כך] כי הוא תפס ידיעתו יותר מכל אדם שחי ויותר מכל אדם שיחיה, והוא הגיע למעמד של מעלה מעל האדם - עד שהגיע לדרגת מלאכים ונכלל בתחום המלאכים. לא נותר מחסום שלא ניקב ועבר דרכו ולא מעכב אותו שום מכשול פיזי ולא היה בו שום פגם - גדול או קטן - חלק ממנו. והכוחות האשליה והגשמיים ותפיסותיהם נעלמו ממנו וכוח העוררות והתשוקה נפרדו ממנו והוא נשאר רק שכל. ועל כך נאמר עליו שהוא ידבר עם ה' יתברך, ללא תיווך מלאכי. רצוני היה לבאר את העניין המדהים הזה ולפתוח את המנעול מפסוקי התורה ולהסביר את משמעות "פה לפה" (במדבר יב, ח) ואת כל הפסוק מלבד [ביטוי זה] על העניין הזה. אולם ראיתי שדברים אלה ידרשו הוכחות רבות מאוד וכי היינו צריכים הרבה טענות והקדמות ומשלים, ושראשית נברר את קיומם של מלאכים ואת ההבדל ברמתם מהבורא, השם יתברך, ושנבאר את [טבע] הנשמה ואת כל כוחותיה. והמעגל יהיה כה רחב עד שנדבר על הצורות שדיברו עליהן הנביאים, הראויות לבורא ולמלאכים. ונכנס לזה בעמדה מלאה ובהקשר שלה. ומאה עמודים לא יספיקו רק לעניין הזה - ואפילו אם יקוצר מאוד. ולכן אשאיר זאת למקומו, בין אם בספר הדרשות שתכננתי לכתוב, בין אם בספרי הנבואה שאני מעורב בהם, או בספר שאכתוב כדי להבהיר עקרונות אלה. ו אחזור להבנת העיקרון השביעי הזה ואומר שנבואת משה רבנו – עליו השלום – נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה אופנים: הראשון הוא שכל נביא שהיה קיים, דיבר אליו רק ה' יתברך, דרך מתווך. ומשה היה ללא מתווך, כפי שנאמר "פה אל פה אדבר אליו". והעניין השני הוא שכל נביא לא יקבל נבואה אלא כשהוא ישן – כפי שנאמר במקומות רבים, "בחלום בלילה", "בהופעה בלילה" ורבים כמוהם – או ביום לאחר שנפל לתדהמה באופן שכל רגשותיו נעלמים ממנו ומחשבתו הופכת זמינה במלואה, כמו בענין חלום. ועניין זה נקרא הופעה או חזון, ועליו נאמר "חזון ה'". והדבר היה בא אל משה ביום והוא היה עומד בין שני הכרובים (של המשכן), כאשר העיד ה' יתברך על כך "ופגשתיך שם" (שמות כה, כב). ואמר ה' יתברך (במדבר י"ב, ו-ח) "אם יהיו לך נבואות וכו'. לא כן עבדי משה [...] פה אל פה אדבר אליו וכו'". והדבר השלישי הוא שכאשר נבואה באה אל נביא אחר - אף על פי שהיא בחזון וביד מלאך - כוחותיו נחלשים וגופו מתכווץ ופחד גדול מאוד בא עליו; עד כדי כך שרוחו כמעט עוזבת אותו, כפי שנאמר בדניאל י', ח'-טז, כאשר [המלאך] גבריאל דיבר עמו, אמר "ולא נשאר בי כוח ותהפך מבטי עליי לאבדון ולא נשאר בי כוח", ויאמר "ואני ישן על פני ופני ארצה", ויאמר "הפכו מכאובי עליי". אבל משה עליו השלום לא היה כך, כי הדבר [האלקי] היה בא עליו ולא יראה וחרדה הייתה באה עליו כלל; כפי שנאמר (שמות לג, יא) "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו"; כלומר, כשם שאין דבר חברו גורם חרדה לאדם, כך היה משה עליו השלום שלא ירדה מהדבר [האלקי], ואף על פי שהיה פנים אל פנים. וזה בגלל עוצמת הדבקות שכלו [בה'], כפי שזכרנו. והדבר הרביעי הוא שרוח הנבואה לא נחה על כל הנביאים [האחרים] כרצונם, אלא רק כרצון השם יתברך. הנה, נביא היה נשאר ימים או שנים ולא קיבל נבואה. והוא היה נשאר ומבקש מהבורא, השם יתברך, שיודיע לו דבר בנבואה והוא היה ממתין עד שיתנבא, ימים או חודשים, או שלא היה מודיע לו בשום דבר. והיו ביניהם קבוצות שהיו מכינות את עצמן ומטהרות את מחשבותיהן - כמו שעשה אלישע, ככתוב (מלכים ב' ג', טו) "ועתה קחו לי נגינה" - והייתה מגיעה אליו הנבואה. אבל לא בהכרח היה שהוא יתנבא בזמן שהוא התכונן לכך. אבל משה רבנו – עליו השלום – [יכול היה לקבל נבואה] בכל עת שרצה: אמר (במדבר ט, ח) "המתין ואשמע את אשר יצווה ה' עליך"; ונאמר (ויקרא טז, ב) "דבר אל אהרן אחיך ולא יבוא בכל עת אל הקודש" – אמרו חכמים זכרונם לברכה (ספרא על ויקרא טז, ב) "אהרן הוא [בקטגוריה של] 'לא יבוא [בכל עת]', אבל משה אינו [בקטגוריה של] 'לא יבוא'.“  היסוד השביעי
נבואת משה רבינו ע”ה והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כלם הם תחתיו במעלה והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג אדם אין או שי וכי הוא ע”ה. הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו ממונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגותיו ונבדל כח המתעורר המשתוקק. ונשאר שכל בלבד ועל הענין הזה נאמר עליו שהוא מדבר עם הש"י בלא אמצעיות מן המלאכים. רצוני היה לבאר זה הענין הנפלא ולפתוח המנעול ממקראות התורה ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מענינו לולא שראיתי שאלה הענינים יצטרכו לראיות רבות. והיינו צריכין להצעות רבות והדמות ומשלים ושנבארק מציאות המלאים ושנוי מעלותיהן מן הבורא הש”י ושנבאר הנפש וכל כחותיה ויתרחב העגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורה ולמלאכים ויכנס בזה שיעור קומה וענינו ולא. יספיק בענין זה לבדו אפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים ולפיכך אניח אותו למקומו אם בספרי הרשות שיעדתי לחברו או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות: ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי ואומר. שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דבר לו הש"י אלא על ידי אמצעי ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו. והענין השני כי כל נביא לא תבא לו הנבואה אלא כשישן כמו שאמר במקומות בחלום הלילה בחזיון לילה ורבים מענין זה או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ונשאר מחשבתו פנויה כענין חלום וענין זה נקרא מחזה. ומראה ועליו נאמר במראות אלקים ומשה יבא אליו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שיעידו הש”י ונועדתי לך שם ואמר הש”י אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו'. הענין השלישי כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואע”פ שהוא במראה וע”י מלאך יחלשו כחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו כמו שאמר בדניאל [יוד] כשדבר גבריאל עמו במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית. עצרתי כח ואומר ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ואומר במראה נהפוך עלי צירי ומשה ע”ה לא היה כן אבל יבא אליו הדבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים כמו שנאמר (שמות ל״ג:י״א) ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש רעהו כלומר. כמו שלא היה שנים לאדם חרדה מדבור חבירו כן היה הוא משה ע’ה לא היה חרד מן הדבור ואע”פ שהוא היה פנים בפנים וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו:

4. במדבר י"ב: ו'-ח'

וַיֹּאמֶר [אלוהים] שְׁמַעְנוּ אֶת-דְבָרַי אֵלֶּה כִּי-קוֹמוּ נְבִיאֵי ה' בָּתוֹכֶם וְאוֹדִיעַ אֵלֶּהֶם בַּחֲזוֹן וְאֶדְבַּר עִמָּהֶם בַּחֲזוֹן וְאֶדְבַּר עִמָּהֶם לֹא כֵּן עַבְדִּי מֹשֶׁה כִּי נְאֻמָּן בְּבֵיתִי כִּי נְאֻמָּן עִמָּהוּ פֶּה אֶל-פֶּה בְּרָשׁ וְלֹא בְּחִידָה וְהוּא יַרְאֶה אֶת-דַּמָּה ה' וְאִיךְ לֹא-חִסְתָּ מִדַּבֵּר עַל-עַבְדִּי מֹשֶׁה“וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם-יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲ֖ל֖וֹם לֹאֽון׃ עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ ולֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתַמֻנַ֥מַת יֻבָּ֙ יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃

5. מלבי"ם, שם.

ויאמר [ה'] שמעו דברי כי יקומו נביאים ביניכם וכו': כבר הסבירו חז"ל (בספרי), שה' הודיע להם על רוממות נבואת משה, אשר הייתה שונה מכל הנביאים האחרים. כי תפיסת הנבואה על ידי כל הנביאים האחרים הייתה דומה לראייה דרך עדשה לא ברורה, בעוד שזו של משה ז"ל הייתה דומה לראייה דרך עדשה צלולה. הסברתי (לגבי חזון הסנה הבוער ובפרשת כי תשא), שלמשה היו שני היבטים לנשמתו. לרמת הנבואה מסוג "עדשה לא ברורה", משה היה פתוח באופן טבעי כביטוי לטבעו הבסיסי, ללא כל צורך בהכנה. אולם, כדי לקבל את הנבואה מסוג "עדשה צלולה", משה היה צריך להכין את עצמו; זה לא בא לו באופן טבעי.ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה'.’ כבר בארו בספ' שבא להודיעם מעלת נבואת משה שנבדלה מכל הנביאים שכלם נבאו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ע"ה נבא באספקלריא המאירה. ולפי דרכנו הנה בארתי (בפי' מראה הסנה ובפ' תשא), שמשה היה פי שנים ברחו, שלנבואה באספקלריא שאינה מאירה. היה מוכן בטבע שום הכנה, אמנם לנבואה באספקלריא המאירה לא היה מוכו בטבע והיה צריך לזה את הכנה בין מעצמו בין מזכות ישראל

6. ספרי, במדבר קנ"ג ב

“"זה הדבר [אשר ציווה ה'] וכו'", הפסוק אומר לנו שבעוד שגם משה ניבא ברמה של "כה אמר ה'..." ("העדשה הלא ברורה"), כמו כל הנביאים האחרים, הוא עלה על כל הנביאים האחרים ברמה של "זה הדבר..." ("העדשה הצלולה").זה הדבר – מגיד שכשם שנתנבא משה בכה אמר – כך נתנבא נביאים בכה אמר, ומוסיף אותם הדבר הדבר.

מאת הרב תני ברטון

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.