בס"ד

בלוג זה כתוב כסיכום של שיעור שנלמד. מומלץ מאוד לצפות בשיעור המלא ביוטיוב.

“"זה מה שאני אמור לעשות - פשוט לדחוף את האצבעות שלי לאוזניים?"”

הבנתי שלמען בריאותי הנפשית, אני פשוט לא יכול/ה לנהל שיחות שליליות על אחרים. אני מעדיף/ה לא לדבר על אנשים בכלל, במיוחד לא בצורה ביקורתית. אבל למדתי גם בדרך הקשה שאמירה בקול רם - "אני מעדיף/ה לא לדבר בצורה שלילית על אנשים" - לעתים רחוקות מצליחה. ברוב המקרים, אנשים פשוט מניחים שאתה חושב שאתה יותר טוב מהם. זה נפיץ. זה בלתי צפוי. אלא אם כן האדם שאני מדבר/ת איתו עובד/ת על אותם ערכים, זה בדרך כלל לא נגמר טוב.

אז מה אתה אמור לעשות?

פעם שמעתי משהו יפה מהחכמים: אלוקים ברא את אצבעותינו ארוכות ודקות כדי שנוכל לתקוע אותן באוזניים. פשוטו כמשמעו. זו הסיבה שאין לנו כפיות או מספריים או פנסים קטנים לאצבעות - יש לנו בדיוק את האצבעות האלה כדי להגן על עצמנו מלשמוע דברים שאנחנו לא אמורים לשמוע. ומעניין לציין, שלכל אדם יש אצבע מתאימה בצורה מושלמת לאוזן שלו. נסו את זה. היא לא תתאים לשל מישהו אחר, אבל היא תתאים לשלכם. תזכורת עדינה: אולי זה מה שאנחנו אמורים לעשות לפעמים - לחסום את זה.

אבל באופן ריאלי? זה לא עובד. אם אתה אוטם את האוזניים שלך באופן גלוי או משתיק מישהו לגמרי, אתה פשוט הופך לנושא הרכילות הבא שלו. ניסיתי כל מיני גישות, ועם הזמן, מצאתי משהו שכן עובד ברוב הפעמים: הסחת דעת.

הסחת דעת, לא עימות

אם מישהו מתחיל לדבר בצורה שלילית ונראה ברור שהוא לא עושה את זה בגלל שהוא מוצף רגשית או צריך לפרוק עומס, אני מעבירה בעדינות את הנושא. אני מחמיאה לו על השרשרת, שואלת איפה הוא עשה את השיער שלו, או מזכירה לו משהו אישי. תשע פעמים מתוך עשר, הוא שוכח לגמרי מה הוא אמר ועובר לדבר על עצמו. ולמען האמת, הדבר הכי גרוע שהוא יחשוב הוא שיש לי הפרעת קשב וריכוז - וזה, בימים אלה, לא בדיוק מזעזע.

במקרים אחרים, אני אפילו אעמיד פנים שאני עונה לטלפון שלי. כן, זה קצת מביך, אבל אני מזכיר לעצמי: אני לַעֲשׂוֹת צריך ללכת. אני צריך ללכת רָחוֹק מהשליליות הזו. וההלכה היהודית מתירה למעשה לשקר כדי להימנע משמיעת לשון הרע (דיבור שלילי על אחרים), כי במקרה זה, שקר הוא כלי להגנה על מה שנכון.

לפעמים הסחת דעת עובדת. לפעמים לא. ואם לא, מה אז?

מה לעשות כשאי אפשר לצאת

אם לא באתם לאדם הזה במיוחד כדי לשמוע רכילות - ובאמת ניסיתם להימנע מכך - אבל האדם השני פשוט לא מפסיק, ישנה אפשרות אחרונה: מותר לך להקשיב, אבל אתה חייב להילחם באופן פעיל שלושת הסכנות שבשמיעת לשון הרע:

  1. זה משנה את התפיסה שלך – גם אם אתה אומר שאתה לא מאמין בזה, זה מחלחל פנימה.
  2. זה מעודד את הדובר – הנהון שלך, חיוךך, אפילו שתיקתך יכולים להיות אור ירוק.
  3. זה משעשע אותך אתה מוצא הנאה בכאב של מישהו אחר.

אז איך אפשר לשרוד את זה בלי ליפול למלכודות האלה?

ואיך אפשר "לא להאמין" למשהו שנשמע כל כך אמין?

זה מתחיל בהבנה ש רוב האנשים לא מדויקים במה שהם אומרים. אפילו האנשים הכנים ביותר מגזימים, מבינים לא נכון, ולפעמים חוזרים על סיפורים שהם בקושי זוכרים ששמעו. סביר להניח שחוויתם זאת בחייכם: ששמעתם משהו שלמדתם מאוחר יותר שלא היה נכון - או ששמעתם רק צד אחד של סיפור, ואז שמעתם את הצד השני והבנתם עד כמה שונה הכל נראה.

אפילו עיתונים מצטטים דברים בצורה שגויה. אפילו רבנים גדולים מדברים בצורה שגויה. אפילו אתה ואני לא תמיד מבינים את זה נכון.

היהדות מלמדת שאם לא אִישִׁית אתה עד לאירוע - או שיש לך עדויות ממקור ראשון - לֹא מותר להאמין למידע שלילי כעובדה. כמובן שאפשר לנקוט באמצעי זהירות. אם מישהו נחשב מסוכן, לא מתעלמים ממנו - פועלים כאילו זה אולי נכון, אבל אתה אל תאמינו לזה לגמרי.

לסיכום

הגן על אוזניך, הגן על לבך - וכאשר אתה חייב להקשיב, עשה זאת בזהירות ובאדיבות יתרה.

Tאלק מאת הרב מנחם סלסניק


© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.