המסך של משה – מדוע פאולוס קרא לא נכון את שמות ל"ד

בס"ד

צעיף משה: מדוע פאולוס מפרש באופן שגוי את שמות ל"ד

בקורינתים ב' פרק ג', פאולוס מציג פרשנות לשמות ל"ד שהפכה למשפיעה מאוד בנצרות. לדבריו, משה כיסה את פניו כדי להסתיר את דעיכת הזוהר, והצעיף הזה מתפקד כסמל ל"כיסוי" רוחני מתמשך על ישראל בכל פעם שקוראים בתורה (קורינתים ב' ג': 13-15).

קריאה זו עשויה להיראות קוהרנטית עד שבוחנים מקרוב את שמות ל"ד עצמו - ואף יותר מכך כאשר קוראים אותה לצד פירושים יהודיים קלאסיים. פרשנותו של פאולוס אינה רק חלשה מבחינה פרשנית, אלא גם סותרת באופן מהותי את הטקסט ואת המסורת כאחד.

הטקסט אומר את ההפך מפאולוס

שמות ל"ד מדויק להפליא בתיאור רצף האירועים. משה מדבר תחילה עם אלוהים, לאחר מכן פונה לעם ישראל - בשני המקרים ללא רעלה. רק לאחר שסיים לדבר הוא מכסה את פניו (שמות לד, לג). כשהוא חוזר לדבר עם ה', הוא מסיר שוב את המסך (שמות לד, לד). הטקסט חוזר על דפוס זה במפורש, כאילו כדי למנוע אי הבנה.

כרונולוגיה זו היא מכרעת. המסך לעולם אינו מופיע במהלך התגלות או הדרכה. אין כוונה להסתיר את דברי אלוהים או להגביל את הבנת העם. ההתגלות מועברת ללא כיסוי. טענתו של פאולוס שמשה לבש את המסך. תוך כדי דיבור, או להסתיר משהו, לכן בלתי בר קיימא מבחינה טקסטואלית.

כלי יקר: ענווה, לא הסתרה

הכלי יקר (שמות לד, לג) מפרש את התנהגותו של משה באופן מוסרי ולא תאולוגי. לדבריו, משה לבש את המסכה מחוץ ל... ענווה אישית, ומבוכה מכך שאנשים בהו בזוהר פניו כאילו אמר משהו עליו. אך היה צורך להסיר את המסך כאשר משה קיבל או העביר הדרכה. למידה וגילוי דורשים פתיחות; ביישנות לא צריכה להפריע - עיקרון שהדהד ב פרקי אבות ב':ה': “"מי שמתבייש בקלות אינו יכול ללמוד."”

בקריאה זו, הצעיף הוא לא שיפוט על ישראל אלא ביטוי לרגישותו האתית של משה. לעומת זאת, פאולוס הופך את הענווה הזו לשיפוט תיאולוגי נגד העם - צעד שהכלי יקר סותר במפורש.

רבינו בחיי: קדושה אינה מחזה

לפי רבינו בחיה (שמות ל"ד, ל"ג–ל"ד), משה רבנו מעולם לא עטה מסכה בזמן שלימד תורה, לא לפני אלוהים ולא לפני העם. המסך הונח רק לאחר השלמת ההדרכה. הסיבה אינה טמונה בחוסר היכולת של העם אלא בטבע הקדושה עצמה. זוהר קדוש אינו מיועד להיות מחזה לצופים פסיביים; אלו שאינם לומדים אינם צריכים "לראות".“ המסך מגן על הקדושה, הוא אינו מסתיר אותה. באופן מפתיע, רבנו בחיי מציין שמשה שמר על זוהר זה לאורך כל חייו, עד מותו (דברים לד, ז). יש אין אזכור של זוהר דועך - רעיון זה הוצג אך ורק על ידי פאולוס.

ספורנו: התורה דורשת נראות, לא הסתרה

ספורנו (שמות לד:לג) מחזק נקודה זו, ומדגיש שפניו של משה היו גלויות בזמן שדיבר, ומקשר זאת ל ישעיהו ל':כ': “"עיניך יראו את מוריך".” הוראת התורה מניחה נראות; פני המורה אינם אמורים להיות מוסתרים. טענתו של פאולוס שהצעיף מייצג כיסוי הכרחי במהלך לימוד התורה היא אפוא לא רק חלשה מבחינה פרשנית אלא גם בלתי אפשרית מבחינה פדגוגית במסורת היהודית.

שטיינזלץ: הבחנה בין הקדוש, לא דחייתו

לבסוף, שטיינזלץ (שמות לד, לג) מסביר שמשה לא רצה "לשאת" את פניו הזוהרות אל חיי היומיום. המסך מסמן את ההבחנה בין רגעים קדושים לפעילויות יומיומיות. זה לא משום שישראל לא יכול להתמודד עם המראה, אלא משום... קדושה דורשת הקשר. פאולוס, לעומת זאת, הופך את התיחום הזה לסמל של חסר רוחני בעם. זה לא הסבר של שמות ל"ד, אלא פרשנות מחודשת עם אג'נדה תיאולוגית קבועה מראש.

מַסְקָנָה

כאשר אנו קוראים את שמות ל"ד לצד פרשנויות יהודיות קלאסיות, מתברר שמה שפאולוס עושה בקורינתים ב' ג' הוא לא פרשנות ניטרלית לצעיף של משה, אלא היפוך של הטקסט והמסורת כאחד:

צעיף משה בתורה אינו סימן של דעיכה, תהילה דועכת או כיסוי רוחני על ישראל. הוא מבטא יראת כבוד, ענווה וחוכמה פדגוגית.

אולם, פאולוס מציג את המסך כהוכחה לכך שישראל לא יכולה לראות את התורה ללא ישוע ומרמז שמשה הסתיר מהם משהו. אולם בשמות ל"ד, ההתגלות מועברת במלואה ללא כיסוי, וזוהר משה נותר קבוע. לכן, יסודות המטאפורה של פאולוס קורסים: הטקסט אינו מכיל מסך המגביל את העם, וגם לא זוהר דועך שיש להסתיר.

פירושו של פאולוס אינו רק פרשנות נוספת, הוא שגוי מבחינה טקסטואלית, חסר בסיס מסורתי, ומנוגד מבחינה רעיונית למה שמלמד שמות ל"ד בפועל.

מאת אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב תני ברטון על משובו

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.