עד גיל 13 גדלתי בכנסייה בפטיסטית. שם גם הוטבלתי בגיל הזה. למרות שזה לא היה בלי מחלוקת, כי נחשבתי צעיר מדי.

זמן קצר לאחר מכן, הוריי – וגם אני – עברנו לתנועה עדתית אולטרה-דיספנסציונליסטית. תנועה פרו-ישראלית, המאמינה שכולם ניצלים ומקבלת רק את חמשת ספרי הכלא של פאולוס כסמכותיים להיום. באותה תקופה למדתי ללמוד בעיקר באופן עצמאי ולהסתכל על הטקסטים בשפתם המקורית. כתוצאה מכך, לא הבנתי מדוע תנועה זו יכולה לטעון שהתורה תחול רק על יהודים ולא על כלל האנושות.

למרות שלמדתי הרבה על יהדות, בין היתר משום שניהלתי וערכתי את תפילות השירה בתגובה לפרשות, עמוק בליבי פקפקתי אם זו הדרך הנכונה.

חג הפסחא בפרט היה עבורי – במשך שנים – שרשרת של ספקות. כל הסיפור הזה פשוט לא הסתדר, אבל מה שלא הסתדר. הרי אדם צריך סליחה על חטאים; לפעמים אנחנו עושים בלגן. מצד שני, למה שמישהו אחר ינקה את הבלגן הזה בשבילי? האם אני לא אמור לעשות את זה בעצמי?

ואז הגיעה תקופה קשה להפליא בחיי. תקופה שבה רציתי שהשם יעשה דברים מסוימים שהוא לא עשה. מנקודת המבט שלי, זה לא היה הוגן - הייתי מאמין, מנסה לחיות הכי טוב שאני יכול - והוא "לא עשה כלום", גן עדן דומם. עד שיום אחד, כאילו פגע בי ברק, הבנתי מדוע הוא לא עשה כלום. עשיית ה"כלום" שלו הייתה המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול היה לתת לי, כי זה הציל אותי מחטא גדול עד עצם האמת. חטא שכנראה לא יכולתי ללמוד לחיות איתו.

כשהבנתי את זה, רק אז הבנתי כמה הוא גדול ושאני רוצה לשרת אותו, ורק אותו. אבל זה עדיין לא פתר את "בעיית הפסחא" שלי.

סבתי נפטרה כשהייתי צעיר מאוד, אבל היה לה משהו מיוחד. אז החלטתי ללכת ל"כנסייה שלה". כנסייה רפורמית מאוד. פניתי לכומר עם שאלה עיקרית אחת - איך אדם מקבל סליחה, וקישרתי אליה את השאלות והספקות שהיו לי לגבי ישוע. מעולם לא קיבלתי תשובה.

באותו הזמן, הצגתי את השאלה על סליחה בפני רב. הוא הקדיש את כל הזמן לכל שאלותיי, והדבר יוצא הדופן היה, שהרגשתי שהוא אומר את האמת, למרות שלא הבנתי מיד את כל מה שהוא אמר. הוא העיר את נשמתי.

ואז הכל צבר תאוצה. באתי במגע עם הרב טוביה זינגר. מהרקע האולטרה-דיספנסציונליסטי שלי, ידעתי בעל פה את כל הפסוקים שהוא ציין מהברית החדשה. וכל חלקי הפאזל נפלו מיד למקומם. כל השנים האלה ניסיתי ליצור פאזל, עם חלקי הפאזל הפוכים. כל מה שלימדו אותי היה בדיוק ההפך מהאמת. כך באתי במגע עם קוד בני נח ושבע מצוות בני נח.

תמיד אהיה אסיר תודה להשם על שתיקתו, היא גרמה לי לראות את טובו. מי יכול לעמוד בפני טובו.

ההבטחה שלי אליו, שאני רוצה לשרת אותו, הובילה אותי להוריד את שרשרת המשיח שלי בשבועות ולענוד את שרשרת התורה שלי. נקודת מפנה חשובה מאוד עבורי. שנה לאחר מכן הורשיתי לנדור את נדר נח שלי דרך זום, ושנה נוספת בדיוק לאחר מכן הורשיתי לאשר אותו בירושלים על ידי הרבנים שאני כל כך מכבד.

אני מרגיש, לא, אני אדם מבורך, אסיר תודה על כל ברכה שהוא נותן ועל כל מה שאני מסוגל לעשות למענו.

תודה לך יוארי על ההשראה שנתת לי לשתף את החלק הזה בסיפור שלי.


מאת אנג'ליק סייבולטס


© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.