I הקשר הייחודי של בני ישראל לשבת

  1. שמות לא:יג
וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲבָל אֶת-שַׁבָּתִּי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אות היא בֵּינִי וּבֵין בְּנֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַע כִּי אֲנִי ה' קִדַּשְׁתִּי אֶת-כִּי-אֲנִי ה' קִדַּשְׁתִּי אֶת-כִּי-נְקָדְשִׁים אֶת-כִּי-אֲנִי ה' קִדַּשְׁתִּי אֶת-כִּי-עַל-בָּנֵיכֶם.וְאַתָּה דַּבֵּ֨ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי א֨וֹת הִוְיָנִים וּבֵי לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃  
אתה, למרות העובדה שמניתי אותך לצוות עליהם על בניית המשכן, אל תהא קל דעת לדחות את השבת בגלל המלאכה.ואתה דבר אל בני ישראל. וְאַתָּה אַעַ"פִּ שֶׁהִפְקַדְתִּיךָ לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אַל יֵקַל בְּעֵינֶיךָ לִדְחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי אוֹתָהּ מְלָאכָה:
אות גדול הוא בינינו, כי בחרתי בך בכך שנתתי לך לרשת את יום המנוחה, אשר בו נחתי.כי אות הוא ביני וביניכם. אוֹת גְּדֻלָּה הִיא בֵּינֵינוּ, שֶׁבָּחַרְתִּי בָּכֶם בְּהַנְחִילִי לָכֶם אֶת יוֹם מְנוּחָתִי לִמְנוּחָה:

ב' איסור שמירת שבת לגויים

וריש לקיש אומר, "גוי ששומר שבת חייב בעונש מוות, ככתוב בפסוק (בראשית ח', כ"ב) 'ויום ולילה לא ינוחו'". מר אמר, "איסורם מותם", כלומר, מוות הוא העונש הסטנדרטי על עבירה על חוקי נח. רבינא אמר, "אפילו אם עשה את היום השני בשבוע שבת". התנגדות: אבל אם כן, היה צריך למנות זאת בין שבע המצוות! החלטה: שבע המצוות כוללות רק מצוות לא תעשה; מצוות עשה אינן כלולות.ואר”ל עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנא' (בראשית ח, כב) ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפי' שני בשבת וליחשבה גבי ז' מצות כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב.  

ג' מושג #1: רש"י, האיסור המוחלט על מנוחה

“"גוי ש'נח'" - מצידו מלאכה כי יום שלם צפוי לעונש מוות, כפי שכתוב בפסוק (בראשית ח', כב'), 'ויום ולילה לא ינוחו', וזה מובן מבחינה דרשה כהימנעות מ מלאכה (עבודה יצרנית), ולכן חל על אנשים. אל תשאלו: אלא "[לא ינוחו]" מתייחס רק לשש העונות המוזכרות בפסוק, כלומר המחזור הטבעי של העונות לא יתבטל ולא יחדל להיות! כי מה שאנו לומדים מקטע זה הוא שהפסוק חל גם על אנשים.עובד כוכבי' ששבת – ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מליות: פשיטא לא גרסי' דהא טובא קמ"ל דאבני אדם. קאי:  
אמר רבינא, "אפילו אם עשה את היום השני בשבוע שבת" - אל תאמר: ה"שבת" שריש לקיש מדבר עליה היא המקום שבו הוא נח מתוך חובה דתית לכאורה, כמו שמירת "שבת" בשבת, שהיא השבת לישראל, או ביום ראשון, כאשר הנוצרים שומרים "שבת". אלא, מנוחה בִּכלָל אסור לגויים; אסור להם להימנע מפעילות יצרנית, אפילו ביום שאינו מוגדר כשבתון. למעשה, [אמר רבינא] "היום השני בשבוע" משום שזהו היום הראשון בשבוע שאינו מוגדר כשבתון, וזה יכול לחול גם על הימים השלישי והרביעי.אמר רבינא אפי' שני בשבת – לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו הנוצרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא. דלאו יום בר שביתה נקט וה’ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי:  

תורה תמימה על בראשית ח כב יז

נראה לי שהיגיונו של רש"י תואם את המדרש (רבה, פרק כה), שבמהלך המבול, קבוצות הכוכבים לא חדלו מתפקדות, וגם העולם הטבעי לא השתנה. ואם כן, אי אפשר לקרוא את הפסוק כמתייחס לעונות השנה או לקבוצות הכוכבים, שכן גם עד היום הן לא "נחו". לכן, הפסוק מוסבר כמתייחס לאנשים. במילים אחרות, שאין להימנע מ... מלאכה, לא משנה הזמן או העונה. אך הסיבה למצווה זו לא הוסברה כלל, וגם לא עונש המוות עליה. אולי ניתן להסביר זאת לפי מה שכתוב באבות דרבי נתן, פרק יא, על הפסוק "ששת ימים תעבוד ועשית את כל מלאכתך". מלאכה”. מה מלמד אותנו הפסוק כשהוא אומר "כל יקיריכם מלאכה” לאחר שנאמר ש"ששת ימים תעבוד"? זה כולל אדם שבבעלותו חצרות או שדות הנמצאים במצב חרב, ומרמז שעליו ללכת ולעבוד בהם, כי אדם מת רק בבטלה. וההסבר פשוט: אם בטלה גורמת לאדם למות בטרם עת, גם אם לאדם אין דרישות עבודה ספציפיות, עליו בכל זאת לנסות למצוא לעצמו עבודה פורייה, גם אם היא אינה הכרחית באופן מיידי רק כדי לוודא שלא יתבטל וימות. וחשוב לזכור את הפסוק שאומר "עבודה פורייה מחייה לבעליה" - כי היא באמת מחייה. לפי זה, ניתן לומר שהסיבה לכך שהקב"ה ציווה על האדם לעבוד, היא כדי לוודא שלא יגרום למותו. מכאן נובע שהביטוי "אחראי למות" מרמז על "איבד את נפשו". ולמרות העובדה שיהיה הגיוני שזה יחול לא רק על גויים, אלא גם על יהודים, ניתן לומר שיהודי יכול לעסוק בלימוד תורה ותפילה בזמן מנוחתו. אין זה המקרה לגבי גוי, שאם הוא עוסק בלימוד תורה אינטנסיבי, הוא צפוי לעונש מוות. לימוד התורה שלו בשבע המצוות קצר וקל יחסית. לכן, אין לו ברירה אלא לעסוק בעבודה פורייה - אם כי אולי ההסבר מאבות דרבי נתן מתייחס לאדם לא משכיל שאינו מסוגל לעסוק בלימוד תורה מעמיק. ובכל זאת, יש צורך במחקר נוסף כדי להבין את מה שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ט, ט), שדין זה חל רק במקום בו גוי נמנע מ... מלאכה לקיים "מצווה" של מנוחת שבת שהוא יצר לעצמו כמו שבת - שרק במקרה כזה הוא חייב לעונש מוות. אולם, לפי מה שאמרנו, כוונתו לא צריכה לעשות הבדל. אך ניתן גם לומר שבכל פעם שהוא לא נח לפי הפרמטרים של מנוחת שבת, שמירת שבת מלאה, הוא לא באמת נמנע מ... מלאכה, מכיוון שהוא מעורב בפעילויות מסוימות של פרודוקטיביות, כגון הכנת אוכל, בישול, ואין צורך לפרט עוד.*פירש”י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ”ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים אאדם, ונראה דס”ל כמ”ד במ”ר (פ’ כ”ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא”כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי עד היום לא שבתו, אז פירש דקאי. אדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. –
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, אולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק. בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע”כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע”פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ”ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך. בטל ולא ימות, ויש לכוין ע’פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י”ל בטעם הדבר שצוה הקב”ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי”ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע. מצות דידהו מועט וקל, א”כ אין לו דרך אחרת עסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר”נ אולי איירי באייש המוני להתנות מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ” במש”כ הרמב”ם בענין זה בפ”ט ה”ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו עצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ”מ זמן באיזו כונה שוב, ויש ליישב דכל שאינו שובת כשבית השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .  

IV מושג #2: רמב"ם - יצירת דת חדשה

גוי העוסק בתורה חייב בעונש מוות. עליו ללמוד רק שבע מצוות. באופן דומה, גוי שנח, אפילו ביום אחר בשבוע, במובן שהפך אותו לשבת לעצמו, חייב בעונש מוות. מובן מאליו שזה נכון במיוחד אם הפך את היום הזה לשבת. מועד לעצמו. הכלל הוא שאיננו מרשים להם ליצור דת חדשה ולהמציא לעצמם מצוות משכלם. אלא שיהפוך לצדיק ויקבל על עצמו את כל המצוות או יישאר בתורתו [שבע המצוות] מבלי להוסיף או לגרוע דבר. ואם הוא עוסק בתורה או ממציא הרגלים דתיים חדשים, אנו נותנים לו עונש גופני, מענישים אותו ומודיעים לו שהוא חייב לעונש מוות על כך, אף על פי שאינו מוצא להורג.עַכּוּ"ם שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע אִצְוָת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁשָּׁבַת אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחַל. עֲשָׂאָהוּ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת חַיָּב מִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן. אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְוֹת. אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר. מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה. אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג:  
נראה לי שהסבר הרמב"ם מבוסס על מה שכתוב [במסכת סנהדרין], שאדם כזה אינו מוצא להורג בפועל, משום שנשאלה השאלה [בתוספות] "אין דבר המותר ליהודי שאסור לגוי", שכן ישנם מקרים של גוי ששומר שבת או שלומד תורה. במקרים כאלה, זוהי מצווה ליהודי, ואסורה לגוי. תוספות קבעו שהעיקרון הנ"ל של לית דמות אינו חל כאשר מדובר במצווה ליהודים. אך דעת הרמב"ם היא בדיוק הפוכה - כאשר היא לא רק מותרת ליהודי, אלא גם מצווה, אין סיבה שגוי יהיה אסור או חייב בעונש מוות בגללה. לכן, הרמב"ם מסביר שהאחריות היא דרבנית מטבעה, המבוססת על טקסט הוכחה, לא על אזהרה מלאה - שכן אין דבר כזה איסור מקראי לגוי כאשר משהו מותר ליהודי, כפי שאמרו חז"ל, "אין דבר המותר ליהודי שאסור לגוי", כלומר מקראי. כעת, בנוגע להתנגדות המועלית בגמרא, "יחשב כאחת משבע המצוות", הכוונה ספציפית להיבט האסור של מה שמופיע בשבע המצוות, כפי שמציין הכסף משנה. ומכיוון ש"עונש מוות" זה המוזכר כאן הוא דרבנית, נובע מכל זה שכל "עונשי המוות" המוזכרים בחלק זה של הגמרא הם דרבניים.עכו”ם שעוסק בתורה וכו‘'. נ”ל טעם לרבינו במ”ש דאין נהרג עליה משום דהוקשה לו מה שאמרו בפרק ד’ מיתות ליכא מידע דלישראל שרי ולכו”ם אסור דהא איכא עכו”ם ששבת ועכו”ם שעוסק בתורה דלישראל מצוה ולעכו”ם אסור והתוס' הקשו קושיא זו דלא אמרינן הכי בדבר שהוא מצוה. לישראל ורבינו נראה לו הסברא בהפך דאדרבא דכיון דלישראל לא די שהוא מותר אלא אפילו מצוה הוי א’כ לא הוה לן לאסור לעכו”ם וחייבו מיתה משום מפרש רבינו דהאי חיוב מיתה מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא דלא הוי אזהרה גמורה דאזה מן. התורה ליכא בדבר שלישראל שרי וכמו שאמרו ליכא מידי דלישראל שרי ולכו”ם אסור כלומר אזהרה מן התורה ומה שהקשו בגמרא דליחשבה גבי שבע מצות היינו דוקא לענין איסורא לבד וכמ”ש הרב כ”מ וכיון דהאי חיוב מיתה שהזכיר כאן הוי מדרבנן הוא הדין הדין. נמי חיוב מיתה שהזכירו גבי עכו”ם שהכה את ישראל כפי האי גוונא הוא דבחד לישנא איתמרו כל הני מימרי חדא בתר חברתה בהיא סוגיא:  
ואמר ריש לקיש: גוי הנמנע מ... מלאכה ליום שלם, [צפוי לעונש מוות] וכו', כפי שכתוב בפסוק, 'יום ולילה, לא יחדלו'". והמשמעות היא שעיקרון זה חל גם על בני אדם, ש הֵם לא יימנע מ מלאכה. ... ואז עולה ההתנגדות: פשיטה, "זה ברור!", כי ההנחה של רבינא היא שהגמרא מתייחסת למקרים שבהם לא יהודים עשויים לשמור שבת מתוך חובה כוזבת, כמו הערבים שמפסיקים לעבוד בימי שישי בשם "עבודת האלילים" שלהם, או אפילו מקרה שבו גוי נח בשבת עצמה, לשם שמים - שם, מכיוון שהוא לא מצווה לעשות זאת, זה כמו גניבה? [עם זאת, הגמרא היא...] לֹא בהתייחס למקרים כאלה ולכן החוק הוא לֹא ברור מאליו. אלא,] רבינא קובע שגם כאשר גוי נח ביום שלישי [כלומר, לא בימי השבת המוסלמיים או הנוצריים], כאשר אין "חובה", אלא פשוט לנוח, מכיוון שהוא מפסיק לעבוד במכוון, הוא עובר עבירה משום שזה מופיע כאילו הוא קובע לעצמו יום שבת, ויוצר דת המבוססת על רעיונותיו שלו. רבי משה בן מימון (הרמב"ם) ממקם זאת בהקשר בספרו. משנה תורה כְּמוֹ לְמַעֲשֶׂה קביעת שבת לעצמו ויצירת דת המבוססת על רעיונותיו שלו. אך לפי נימוקיו, התנגדותו של פשיטא מניחה שהגמרא מדברת על גוי שמפסיק לעבוד בשבת היהודית, וההתנגדות "זה ברור" עולה, כי זה בהחלט מקרה שבו גוי שמר שבת בשם עבודה זרה, כלומר שמירת השבת שלו היא ביטוי לעבודת זרות שלו, כלומר שזהו מנהג עבודה זרה [ולכן ברור שהוא צובר עונש מוות על כך]. אבוד זארה]. ומועלית התנגדות: אפילו ביום השלישי (יום שלישי), שבו לא קבע יום שבת לצורכי עבודה זרה, מאחר שקבע אותו כיום מנוחה, והפסוק הלו ישבוטו מצווה עשה היא להיות מעורב בעבודה יצרנית. באשר להתנגדות בנוגע למצווה להקים בתי דין (שהיא מצווה עשה וכלולה במצוות שבע), היא נפתרת בכך שגם זו נראית כמצווה לא תעשה, שלא לפסוק פסקי דין עקומים.ואמר ריש לקיש עכו”ם שבת ממלאכה יום שלם כו’ שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ומשמע ליה נמי אבני אדם שלא ישבתו ממלאכה ומתמהינן פשיטא דקס”ד דבשביתה שהוא לשם חובה קא מיירי למשל אלו הערביים ששובתים ביום ו’ לשם ע”ג ואפי’ היכא דשובתין ב. לשום שמים כיון דלא אפקוד עלה הוה ליה כגזל ופריקנא לא נצרכא אלא לשלישי בשבת שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא כיון שמתכוון לשחייב לפי שנראה כקובע שבת עצמו ובודה דת מלבו. והרב רבי משה בר מיימון נוחו עדן מוקים לה בספר משנה תורה בקובע שבת בודה בודה דת מלבו ולהאי סברא דידיה הא דמקשינן פשיטא הכי מפרשי לה דקא ס’ד כו” בשבת קאי ומטול הכי כי קא מתמהינן פשיטא כיון דודאי לשם ע’ג קא עביד היינו עובד ע”ג ומפרקינן לא נצרכא אלא. אפילו לשלישי בשבת דלא קביעא ביה שבת לע”ג אפ”ה כיון דקבעיה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו. ומקשי' ולחשבה גבי שבע מצות ומפרקינן כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קחשיב ולאו דלא ישבותו קום עשה מלאכה הוא. ומקשינן והא דינין דקום עשה (ודין) [ודון] הוא וקא חשיב ליה ומפרקינן התם שב ואל תעשה נמי איכא שב ואל תדין דין עול ומש”ה קא חשיב ליה:  

A בן נח, אשר ראינו פועל "ביראת כבוד", כלומר קבע לעצמו ימי מנוחה - בין שבת ובין יום טוב - ראוי לעונש, אך לא להורג. לא רק כאשר קבע לעצמו דברים אלה על סמך מסורתנו, כגון גוי ששומר שבת, אנו מענישים אותו ואומרים לו: "או קבל עליך עול מצוות, או אל תברא מצוות חדשות ממה ששלנו"; אפילו אם הוא קובע לעצמו ימים אחרים [מלבד שבתנו ויום טוב] כגון יום שני, איננו מתירים לו ליצור ולקבוע לעצמו חג שבו הוא שומר חוקי שבת כחג, משום שזה נראה לאחרים כאילו הוא מבני עמנו, ואחרים ילמדו ממנו. אבל לגבי מצוות אחרות, איננו מונעים אותן ממנו, כי חז"ל הורו לנו לקבל ממנו קרבנות וצדקה. בנוסף, הדין הוא שאם הוא עוסק בלימוד תורה אינטנסיבי שלא למען קיום מצוותיה, אלא כדי להגיע לידיעה מעמיקה של תורתנו ותלמודנו, ראוי שיענש, כי אנשים אחרים יחשבו שהוא יהודי, על סמך העובדה שהם רואים שהוא יודע [את התורה] והם ילכו בטעות בעקבותיו. אף על פי כן, בכל מידה שבה הוא עוסק בלימוד תורה בכל הנוגע למצוות שבע ופרטיהן, וכל מה שנובע מהן, אפילו אם רוב שאר התורה כלול בהן, אנו מכבדים אותו כפי שהיינו מכבדים את... כהן גדול, כי אין חשש שאנשים ילכו אחריו בטעות, כי הוא לומד רק את מה ששייך לו - וזה נכון על אחת כמה וכמה אם לימודו נעשה מתוך כוונה לקבל ידיעה מלאה של התורה שאם ימצא אותה מושלמת הוא יחזור ויתגייר, ובפרט אם הוא לומד ומקיים את מצוותיה לשמן, אפילו בתחומים שאינם משבע המצוות.בן נח שראינוהו מתחסד וקובע עצמו מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אע”פ שאינו נהרג ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו אלא אף אחד. בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו אבל שאר מצות אין ממונע הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו ומ”מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אע”פ שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן. שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות:  

11. רמב"ם, הלכות מלכים י', ט'

בן נח הרוצה לקיים מצוות התורה האחרות (מלבד לימוד תורה ושמירת שבת), כדי לקבל שכר על עבודתו, אין אנו מונעים ממנו לעשותן בהתאם למצוותיהן. הלכות. ואם יביא מנחת הרמה, אנו מקבלים אותה ממנו. אם יתן צדקה, אנו מקבלים אותה ממנו. ונראה לי שאפילו היינו מחלקים אותה לעניי ישראל.בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּהִלְכָּתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחְיוֹתוֹ. אֲבָל הָעַכּוּ"ם שֶׁנָּתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ"ם:  

12. חידושי חתם סופר, חולין 33a

ראה את הרמב"ם (הלכות מלכים י', ט'), שם נראה כי [הרמב"ם] מבדיל בין גוי לבן נח. כי [הבן נח] קיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, ולכן מותר לו לשמור שבת ולקיים כל מצווה שהוא רוצה. בנוסף, אנו מקבלים ממנו קורבנות, אנו מלמדים אותו תורה, ואנו מקבלים ממנו צדקה. אין בכך כדי לסתור את העיקרון ש"גוי ששומר שבת חייב מיתה"; גוי שאינו עובד עבודה זרה רשאי לשמור שבת. זה עונה על האתגר המובא בגמרא, "ויהיה זה בין שבע המצוות!". נראה לי שהרמב"ם מבסס את פסיקתו על נדרים לא ע"א, שם נאמר, "עובד עבודה זרה יכול לקיים מצוות אף על פי שאינו מצווה לעשות כן". המשמעות כאן היא גם שהם אינם... אָסוּר לעשות כן. [כעת ההלכה הולכת בעקבות דעת האנונימי בנדרים, שכן זוהי מסכת מאוחרת יותר משאר התלמוד.]ועיין רמב”ם פ’ יו’ד ממלכים ה’ ט’ וה” יוד שנראה חלק בין עכו”ם לבן נח שאותו קיבל עליו שלא לעע”ז וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה ומזה לקבל קרבנות ומלמדים לו תורה ומקבלים ממנו צדקה והשתא לק”מ מגוי ששבת מי איכא מידי דהרי. גם גוי אם אינו ע"ז מותר לשבות. ומיושב ק' ש"ס ולחשבי' בהדי ז' מצות ונ"ל רמב"ם סמוך אש"ס נדרים ל"א ע"א עושים ואינם מצווים משמע גם אסורים והלכה כסתם דנדרים דהוא בתרא טפי מסתם ש"ס דשארי מסכתות שהוא חיבור. מאוכר:  

כתב על ידי הרב תני ברטון


© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.