בס"ד

פוסט זה בבלוג הוא סיכום של שיעור רב עוצמה על משמעותן של מילים, כפי שנבחן בפרשה. תזריה. בהחלט שווה לצפות בשיעור המלא ביוטיוב לקבלת תובנה מעמיקה יותר. כאן, נשתף כמה רעיונות מרכזיים ושיעורים מעשיים כיצד נוכל להשתמש בדיבור שלנו בחיי היומיום כדי לבנות במקום להרוס.

המזבחות פתוחים: קורבן בן נח

מה אם הייתי אומר לכם שהתורה פותחת את מקומה הקדוש ביותר - בית המקדש, המזבח, המרכז הרוחני של העולם - לא רק לישראל, אלא לכלל האנושות?

בעולם של אלוהויות שבטיות, אלים לאומיים וטקסים סגורים, התורה עושה צעד רדיקלי. היא אומרת לנו שבן נח (צאצא של נח, כלומר, לא יהודי שמקיים את שבע מצוות בני נח) לא רק פַּחִית להביא קורבנות לאלוקים, אלא שאותן קורבנות הן קַבָּלַת פָּנִים, מַשְׁמָעוּתִי, ו קדושה עמוקה.

אנו חיים בתקופה בה בית המקדש אינו עומד. אנו מקווים שנראה את שיקום בית המקדש בזמננו. קורבנות אולי נראים כמו נחלת העבר. אבל גם היום, הכנות שלך עדיין חשובה. הקרבתך עדיין אמיתית. כי גם בעולם שלאחר בית המקדש, התורה אומרת: "יבואו הגויים ויקריבו".“

אז השיחה של היום עוסקת בשאלה המרכזית הזו:
מה אומרת התורה על יכולתו של בני נח לתת, ומה מקבל ה'?

ויקרא כב: מי רשאי להציע?

בויקרא פרק כ"ב, פסוקים י"ח-כה, התורה קובעת את החוקים לגבי מי יכול להביא מה על המזבח.

הטקסט מתחיל:

“"דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם כל איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יביא את קרבנו..."”

מההתחלה, התורה כולל את הזר—הגוי. קרבנו מובא עבור כל נדר או קורבנות מרצון חופשי — בין אם מדובר בהודיה, תרומה או רגע של התעלות רוחנית.

אבל אז מגיע פסוק 25, שאומר:

“"וְלֹא תִקְרִיב מֵאֶלֶךָ מֵכָל אֵלֶּה כִּי שְׁחַתָּם בָּהֶם".”

אז, עלינו לשאול: האם התורה סותרת את עצמה?
פסוק 18 אומר שלא יהודים רשאים להביא קורבנות; פסוק 25 נראה כאילו אומר שאסור להם.

מה אומרים חכמים

חז"ל פותרים זאת יפה. יהודי רשאי להביא גם קרבנות חובה וגם קרבנות נדבה: קרבנות חטאת, קרבנות אשם, ו... תמיד, הקרבן התמידי המובא פעמיים ביום.

בני נח, לעומת זאת, רשאי להביא רק תרומות מנדבות, כגון אולה (קורבן עול).

לכן, כאשר פסוק כה אומר שלא להביא "מיד נכרי", חז"ל אומרים לנו שזה מתייחס לחיות בעלות מום, לא לכל הקורבנות באופן כללי.

תוספתא והרמב"ם (הרמב"ם) ב הלכות מעשה הקורבנות כלל בצורה ברורה מאוד: אפילו גוי רשאי להציע קרבן עולה (קורבן עולה), כל עוד הוא ללא דופי.

מזבחות פרטיים וקדושה ציבורית

בנוסף, בני נח רשאים להקריב קורבנות על מזבחות פרטיות שבנו בעצמם - בכל מקום. זה אולי נשמע אקזוטי היום, כי זה לא משהו שאנחנו רואים. אבל זה מותר. האיסור היחיד על קורבנות כאלה הוא שהחיה לא תחסר גפה אחת. קורבן שלם, אפילו בשדה, הוא תקף.

אבל כאשר אדם זה מביא קורבן לבית המקדש, הוא חייב לעמוד באותם סטנדרטים ללא רבב כמו קורבנות ישראל עצמם. במתחם בית המקדש, הסטנדרטים גבוהים יותר ואחידים.

בית המקדש היה פתוח לאומות העולם - כל עוד הקורבן היה שלם וללא רבב. זה לא אומר רק שלם פיזית - זה אומר שלם ברוחו. האדם המקריב חייב לעשות זאת בכנות, לכבד את אלוהים, בכוונה הנכונה, בזמן הנכון ובאמצעים המתאימים.

כפי שנסביר, זה לא משהו שבני נח צריכים לעשות בפועל. במקום זאת, עליהם להשתמש בתפילה כ"קורבן" לאלוקים.


כנות מעל הכל

הקורבן חייב לשקף רצון לשרת את ה', לא לתמרן אותו. הוא חייב להיות מובא לפי רצונו, כלומר ישנם מפרטים טכניים לקורבנות.

כפי שכותב הרמב"ן על ויקרא א', ט', מטרתו של קורבן זה שאדם ידמיין את עצמו כמי שמוצב קורבן - מגיע עם לב שבור וחרטה.
כפי שכתוב בתהילים נ"א, 19:

“"זבחי ה' רוח שבורה, לב שבור ונדכֶה - ה' לא תבזה".”

אין פירוש הדבר שהקורבן הפיזי מיותר, או שכל מה שצריך זה את הרגשות הנכונים. פירוש הדבר שאם לאדם אין עניין בקשר שלו עם אלוהים - או, במקרה של קורבן חטאת, אין לו חרטה - אז המעשה הופך לחסר משמעות.

הקרבן נועד לעורר שינוי חשיבה - טרנספורמציה - בנוגע ליחסינו עם ה' ומצוותיו.

ניקיון אתי

רש"י מסביר כי ויקרא כ"ב, כ"ה מתייחס לקורבנות שנרכשו באמצעות גזל או מרמה. אלוהים דוחה אותן לא בגלל זהות הנותן, אלא משום שהקורבן עצמו מוכתם.

הרמב"ם לוקח את זה רחוק יותר:
אפילו עובד אלילים, מישהו שסוגד לאלים זרים, עדיין יכול להביא קורבן עולה, אם הוא כן בזמן ההקרבה.

למה? כי המזבח הוא מקום של פיוס, לא של שלמות. אינך צריך להיות אדם מושלם - אף אחד מאיתנו לא - אבל כוונותיך חייבות להיות נכונות.

ה ספרה, מדרש על ויקרא, אומר:

“"שערי בית המקדש מעולם לא היו נעולים בפני אומות העולם."”

זה לא פלורליזם מעורפל. זוהי גישה רדיקלית עם אחריות רדיקלית.

האם נוכל להציע הצעה היום?

בני נח רבים שואלים:
אם אנחנו אוהבים את השם ורוצים לשרתו - איפה הטקס? האם נוכל פשוט לבנות מזבח ולהביא קורבנות?

כששמעתי את השאלה לראשונה, חשבתי, "ובכן, לא הבאנו קורבנות במשך 2,000 השנים האחרונות..." זה פשוט לא משהו שאנחנו עושים עכשיו.

אבל הכמיהה מאחורי השאלה אמיתית. היא נובעת מרצון לתת משהו מוחשי, קדוש, עתיק.

ובהחלט - התורה מאשרת כי יצר הנתינה הזה הוא קדוש.

ספר בראשית מלא באנשים המקריבים קורבנות: אדם, נח, קין, הבל. קורבן הוא חלק מהדקדוק הרוחני המקורי של האנושות.

אבל כיום, ללא בית מקדש וללא ציווי אלוהי, חז"ל מזהירים מפני בניית מזבחות פרטיים - לא משום שהרצון שגוי, אלא משום שההקשר חשוב.

הטקס חייב להיות קדוש ושלם.

תפילה: הקורבן של היום

זו הסיבה שהנביא הושע נותן לנו שדרוג רוחני. הוא אומר בהושע יד, ג':

“"נקריב את פר שפתינו".”

מה פירוש הדבר? תפילותינו, שבחינו, דברי הכיסופים שלנו - אלו הן קרבנותינו כעת. אלו הן קורבנותינו בהיעדר בית המקדש.

וכשחושבים על זה, זהו ניגוד מוחלט למערכות פגאניות עתיקות. דתות אלה הקריבו קורבנות כדי לפייס אלוהויות אלימות. הקורבנות שלהם לא עסקו במסירות - הם עסקו בייאוש.

עד תקופתו של מרקוס אורליוס, הטקסים הרומיים הפכו לתיאטרון ריק. הקורבנות כבר לא נחשבו לאמונה. המשמעות עברה לפילוסופיה, תבונה וסטואיות.

אבל התורה מעולם לא צמצמה את הקורבנות לאמונות טפלות.

הקרבה כמחדש את עצמה

הרב שמשון רפאל הירש מלמד שקורבן בתורה אינו שוחד. זוהי צורה של התאמה עצמית.

לא הקרבת בשר לאל רעב. הקרבת את עצמך - כמחווה, כביטוי לתשוקה הפנימית שלך.

מסתבר שאלוקים לא רוצה פחד עסקי. הוא רוצה משהו עמוק יותר, גבוה יותר. הוא רוצה יראה - יראת כבוד. סוג התחושה שמשתיקה את האגו ופותחת את הנשמה.

אז היום, כשאתם מתפללים בכנות, כשאתם מודים בענווה, כשאתם חוזרים לעצמי הגבוה ביותר שלכם - אתם מציעים משהו אמיתי. אתם מביאים את עצמכם למזבח.

המסך שלך הוא החצר שלך

בית המקדש טרם חזר. אבל הכמיהה להציע עדיין חיה.

עבור רוב בני נח, השער לכמיהה הזו אינו הר בירושלים. בימים אלה, זהו מסך - הטלפון שלכם, המחשב הנייד שלכם, העצמי הדיגיטלי שלכם. קבוצות פייסבוק. צ'אטים בוואטסאפ. ערוצי יוטיוב בנושא תורה.

אלו החצרות החדשות שלנו.

וכמו החצר העתיקה של בית המקדש, מרחבים דיגיטליים אלה יכולים להיות מלאים ביראת כבוד וכנות - או שהם יכולים להיות מושחתים.

בתקופה שבה זעם מתוגמל, והצהרות ריקות מתפשטות, בני נח עומדים בפני אתגר ייחודי:
כדי להביא לאינטרנט הצעות ללא רבב.

זה לא אומר צנזורה. זה אומר אבחנה.

האם הפוסטים שלך מוצעים ממקום של שירות?
האם הם משקפים את האמת - או שמא מדובר בביצוע רוחני?

אפילו שיח תורני ברשת יכול להיות מושפע מאגו, פלגנות ויהירות רוחנית.

איך נראית הצעה דיגיטלית ללא רבב?

זה יכול להיות:

זה לא רק נימוס. זו עבודה דיגיטלית.
זה יכול להיות סוג של שירות קדוש.

מדיה חברתית אינה המזבח. אבל הנשמה שלך כן.
ואיך אתם מציעים את זה - אפילו באינטרנט - חשוב.

השערים עדיין פתוחים

המזבח אולי מוסתר, אך ההזמנה נותרת פתוחה.

אלוקים לא מבקש שלמות. הוא מבקש כנות.

הוא מבקש נתינה ללא רבב - גם אם אלו רק המילים שלך.

תפילה היא עכשיו. תפילה היא שיטת ההקרבה שלנו. נצלו אותה במלואה. השקיעו בה זמן.

כי זה תמיד היה אמצעי התקשורת. אפילו בספר בראשית, אנו רואים לא רק קורבנות, אלא שיחה - שיחה מילולית בין בני אדם להשם.

אז גם אם כל מה שיש לך הם המילים שלך - הלב שלך, הכנות שלך, התפילה שלך - זוהי הקורבן שלך.

ובפעם הבאה שתדברו בכוונה, תתנו באהבה, או תתפללו בכנות - אתם הולכים בדרך בית המקדש.

כפי שאמרנו קודם:
שערי בית המקדש מעולם לא היו נעולים בפני אומות העולם.
וגם הם לא עכשיו.

מאת הרב תני ברטון

עוד שיעורים של הרב תני ברטון

 © כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.