ויצא (בראשית כ"ח:י'-ל"ב:ג' )

בפרשת השבוע, לאחר שיעקב נישא לרחל ולאה, התורה מספרת לנו: "וירא ה' כי לאה סנואה(מילולית, "שנא").“1 אנו יודעים שיעקב היה אמור בתחילה להתחתן עם רחל, אך לבן הערמומי החליף את רחל באחותה הגדולה, לאה. כתוצאה מכך, יעקב נישא גם לרחל וגם ללאה.

הפרשנים תוהים כיצד יכול אדם צדיק כמו יעקב לשנוא את אשתו, אפילו על רקע האופן שבו נישואיהם נוצרו. ישנה תפיסה ידועה לפיה הפעם הראשונה שמילה מוזכרת בתורה מייצגת את מהות משמעותה. הפעם הראשונה ששורש המילה... סינה (שנאה) מופיעה בתורה כאשר היא מתייחסת לעובדה שלאה הייתה '‘סנואה’.

הרמב"ן מסביר שכאשר לאדם יש שתי נשים, זו שהוא אוהב פחות נקראת סנואה – הוא לא שונא אותה, אלא הוא אוהב אותה פחות מאשר את אהובתו. לכן, אומר הרמב"ן, יעקב לא שנא את לאה; אלא, אהבתו אליה הייתה חסרה. לכן נוכל להבין שהמילה סינה לא בהכרח מרמז על שנאה פעילה; אלא, זה יכול להצביע על חוסר בדאגה ואהבה מספקות.

גישה זו יכולה לעזור לנו ליצור הבנה חדשה של האמרה המפורסמת של חז"ל כי בית המקדש השני נחרב בגלל '‘סינאט צ'ינאם’ – מתורגם כשנאה חסרת בסיס. זה בא לידי ביטוי בסיפור על קמצא ובר קמצא. התלמוד מספר לנו שירושלים נחרבה כתוצאה מקמצא ובר קמצא. אדם אנונימי היה אויב מושבע של בר קמצא אך היה מיודד עם קמצא. הוא שלח את משרתו להזמין את קמצא למשתה, אך המשרת הזמין בטעות את בר קמצא. כאשר בר קמצא הגיע למסיבה, המארח הזועם דרש ממנו לעזוב. במבוכה, הוא הציע לשלם עבור ארוחתו בעצמו כדי שיוכל להישאר. לאחר שהצעה זו נדחתה, הוא התנדב לשלם מחצית מעלות הסעודה כולה, אך במקום זאת סולק. מספר רבנים נכחו במקום, ששתקו לאורך כל התקרית הלא נעימה הזו. זועם על הפסיביות שלהם, קמצא המשיך להשמיץ את העם היהודי בפני השלטונות הרומיים, מה שהחל את מהלך האירועים שהסתיים בחורבן.2

עיון יעקב שואל מדוע קמצא מוטל בחלק מהאשמה באירועים אלה, בהתחשב בכך שהוא לא עשה דבר לאורך כל הסיפור.3 הבן איש חי עונה בכך שהוא מציע שקמצא נכח בפועל במשתה והיה עד לאופן שבו התייחסו לבר קמצא. הוא היה יכול למנוע את מה שקרה על ידי הסבר אי ההבנה באמצעות ההזמנות. קיים עיקרון שאם מישהו יכול למחות על עוולה אך אינו עושה זאת, זה נחשב כאילו הוא עצמו ביצע אותה.

בן איש חי ממשיך וטוען כי תשובה זו משכנעת אף יותר על פי המהרש"א,4 אשר כותב שבר קמצא היה בנו של קמצא. לפיכך, קמצא בוודאי היה מודע לסכסוך בין בנו לחברו, אך הוא לא עשה דבר כדי להשכין שלום ביניהם. בשל פסיביותו, קמצא נחשב כאחראי חלקית לחורבן.5

יתר על כן, נראה כי הרבנים נושאים גם הם באחריות חלקית למהלך האירועים, משום שלא עשו דבר כדי למנוע את השפלתו של בר קמצא. לפיכך, נראה שיש מוטיב משותף העובר לאורך כל הסיפור: חוסר מעש ואדישות אפשרו לתוצאות נוראיות כאלה להתרחש. אילו מי מהמעורבים היה מנסה למנוע את העוולות שהתרחשו, ייתכן שהמקדש לא היה נהרס. אדישותם לטרגדיות שסביבם הובילה לפסיביותם.

בדרך זו, ברור שאדישות כלפי אחרים יכולה גם לגרום לאנשים רבים להיעדר מהעולם הזה. מי ייתן ונזכה לא רק להסיר שנאה ארסית מליבנו, אלא גם אדישות שגורמת גם היא נזק רב.


מאת הרב יהושע גפן

הערות:

  1. בראשית, כט:ל"א.
  2. גיטין 55ב.
  3. עיון יעקב על גיטין 55ב.
  4. מהרש"א, חידושי אגדות על גיטין 55ב.
  5. בן יהוידע על גיטין 55ב.

פרשת השבוע,

האור המנחה

עַל יְדֵי רבי יהושע גפן

קראו עוד במאמר הזה באתר Aish.com

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.