בס"ד
בלוג זה כתוב כסיכום של שיעור שנלמד. מומלץ מאוד לצפות בשיעור המלא ביוטיוב.
הגברת השמחה באדר: הומור, דיבור והגבול הדק בין לצחוק עם לצחוק על
אנחנו במרחק ימים ספורים בלבד מתחילת חודש אדר - החודש בו אנו חוגגים את פורים.
פורים מנציח את האירועים המתועדים במגילת אסתר, כאשר המן, ראש ממשלת האימפריה הפרסית תחת המלך אחשוורוש, ביקש להשמיד את העם היהודי ברחבי העולם הידוע - 127 מדינות. באמצעות מה שניתן לתאר רק כניסים נסתרים או "טבעיים", הגזירה בוטלה והעם היהודי ניצל.
אחד ההיבטים הבולטים ביותר של מגילת אסתר הוא ששמו של אלוהים אינו מופיע בשום מקום בטקסט. אפילו לא פעם אחת. ובכל זאת, חכמינו מלמדים שפורים עוסק דווקא בהכרה בנוכחותו של אלוהים מאחורי הקלעים - ארגון אירועים הרבה לפני שאנו מבינים שאנו זקוקים להם.
אסתר מוצבת בארמון הרבה לפני שהמן עולה לשלטון. התרופה קודמת למחלה. הישועה מוכנה לפני שהאיום צץ.
ברמה עמוקה יותר, הסיפור חושף משהו עמוק אף יותר: הרוע עצמו הופך למנגנון הגאולה. המן מתכנן את נפילתה של המלכה ושתי, וסולל את הדרך לעלייתה של אסתר. הוא בונה גרדום למרדכי - ונתלה עליו בעצמו. כאשר המלך שואל, "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ לכבד?", המן מתאר בהתלהבות את היחס המלכותי - רק כדי לקבל פקודה לבצע את הכבוד הזה עבור מרדכי.
כל צעד שהוא עושה מביא לכישלון שלו.
יש אפילו תוספת מדרשית אהובה לסיפור: בעוד המן מוביל את מרדכי ברחובות רכוב על סוסו של המלך, בת המן, בהנחה שאביה זוכה לכבוד, מרוקנת סיר לילה על האיש המוביל את הסוס - רק כדי לגלות שזה אביה, לא מרדכי. הומור שירותים? בהחלט. ילדיי מתים על הסיפור הזה. מגיל ארבע עד עשרים וחמש - אי אפשר לנצח הומור שירותים.
אבל מתחת לצחוק מסתתר משהו עמוק.
מרגע תחילת אדר...
חכמינו מלמדים: “"משניחנאס אדר מרבין בשמחה"” — מרגע תחילת אדר, אנו מגדילים את שמחתנו.
אדר הוא חודש של שמחה משום שהוא מזכיר לנו שגם כאשר ה' נראה נסתר, הוא מנהיג את האירועים. ידיעה זו מביאה נחמה. היא מביאה ביטחון. היא מביאה שמחה.
אבל מה תפקידו של ההומור בשמחה הזו?
משל אישי: כאב הגאוט
הרשו לי לשתף במשהו אישי.
יש ביטוי המכונה "שפעת גברים" - הרעיון שגברים הופכים לנכים לחלוטין בגלל הצטננות קלה. מדי פעם הואשמתי שאני סובל ממנה. אשתי מכניסה אותי באדיבות למיטה עם לימון חם ודבש ואומרת, "נתראה בעוד שלושה ימים".“
אבל פעם אחת, חוויתי כאב אמיתי - כזה שמשאיר אותך מתפתל. כף רגלי התנפחה לגודל כפול. צילומי רנטגן לא הראו שברים. בסופו של דבר, הרופא אבחן גאוט - גבישי חומצת שתן במפרקים. הוא הודיע לי שזה נמנה עם המצבים הכואבים ביותר הידועים.
הוא טיפל בתסמינים בעזרת תרופות חזקות. אבל חשוב מכך, שאלתי אותו: מה גרם לזה? איך אני מונע את זה?
הוא הסביר את הגורמים התזונתיים הגורמים לכך ורשם אמצעי מניעה ארוכי טווח.
הרב המכונה רבי ישראל מאיר כגן (החפץ חיים) משתמש בדיוק בסוג זה של אנלוגיה כאשר הוא דן בדיבור שלילי. כשאנו מדברים רע על אחרים, זהו סימפטום. אם אנו מטפלים רק בפה - מנסים מדי פעם להימנע מהערה - אנו נלחמים בקרבות אינסופיים.
במקום זאת, עלינו לשאול: מהו השורש?
הוא מונה שבעה גורמים המובילים לדיבור מזיק:
- כעס וגירוי
- לעג ובדיחות
- יהירות (כולל הערכה עצמית נמוכה)
- יֵאוּשׁ
- לחץ חברתי
- הרגל של תלונות
- בורות - לחשוב שההתנהגות מותרת
לרשימה זו, בעידן המודרני, נוכל להוסיף שעמום.
היום, אני רוצה להתמקד בלעג ובהומור.
החרב הפיפיות של ההומור
מטבעי, אני סרקסטי. סרקזם בריטי יכול להיות חד - לפעמים חד מדי. הומור הופך בקלות לרמיסת אחרים.
ובכל זאת, ההומור היהודי תמך אותנו דרך גלות, פוגרומים, רדיפות וסבל. חלק ניכר מההומור היהודי צוחק לנוכח מצוקה: "אתם אולי תדכאו אותנו, אבל אנחנו ננצח אתכם".“
להומור יש כוח מרפא.
התלמוד מספר על רבי ברוקה, ששאל פעם את אליהו הנביא אילו אנשים בשוק יזכו לדרגות הגבוהות ביותר בגן עדן.
אליהו הצביע על שני ליצן.
הרב ברוקה היה מבולבל. למה קומיקאים?
הם הסבירו: "כשאנחנו רואים מישהו מדוכא, אנחנו מעודדים אותו. כשאנחנו רואים אנשים רבים, אנחנו מביאים שלום באמצעות הומור."“
התלמוד מציב את הליצנים הללו באותה רמה רוחנית כמו סוהר שסיכן את חייו כדי להגן על נשים פגיעות ולהזהיר בסתר מנהיגים יהודים מפני התקפות קרבות.
לפני שבע מאות שנה, החכמים הכירו במה שהמדע המודרני מאשר כיום: צחוק מרפא.
אבל רק כאשר משתמשים בו נכון.
צוחקים עם, לא על
הבדיקה פשוטה:
האם נושא הבדיחה יצחק איתנו?
אם ההומור תלוי בהשפלת מישהו - אפילו בעדינות - זה חוצה גבול.
פעם שאלה תלמידה אם היא יכולה לספר מחדש מקרה מצחיק שבו חברה נפלה בזמן שהיא נאחזת בעמוד אוטובוס. זה היה קורע מצחוק - עד שחשבנו שחברתה סובלת מעודף משקל. הסיפור יכול בקלות לעבור מהומור מצבי ללעג גופני.
כוונה חשובה. הקשר חשוב. התוצאות חשובות.
גם הומור גזעי הוא בעייתי מאוד. לכל תרבות יש את המטרות שלה. אבל בדיחות שמפלגות ומבזות פוגעות באחדות. הומור צריך לרומם, לא לפצל.
מה לגבי מתיחות?
מתיחות מכניסות רובד אתי נוסף.
יש איסור שנקרא אונאת דברים — גרימת כאב באמצעות מילים. מתיחות רבות כרוכות בגרימת פאניקה או מצוקה לפני ה"חשיפה".“
אפילו אם תבוא הקלה, מה לגבי הסבל באותם רגעים? מה לגבי הכעס או ההשפלה שמעוררים בין לבין?
אם הומור דורש ממישהו לחוות פחד או בושה אמיתיים, הוא הופך להיות מוטל בספק מבחינה אתית.
עדיפות הן מתיחות שבהן הצופים משועשעים מבלי לגרום נזק לנושא. הומור שמפתיע מבלי לגרום לטראומה.
המטרה אינה לבטל את ההומור. להיפך - היהדות מעריכה אותו מאוד. יש אפילו מקצוע בישראל המכונה ליצני בתי חולים - אנשים שאומנו להביא שמחה לחולים, לעתים קרובות ילדים. מחקרים תומכים במה שחכמינו הבינו מזמן: אושר תומך בריפוי.
אתגר אדר
עם תחילת אדר, אנו מצווים להרבות בשמחה.
הבה נעשה זאת במחשבה.
מי ייתן וההומור שלנו יהיה נדיב.
תנו לזה להיבנות, לא להישבר.
תן לזה להחלים, לא להשפיל.
כי התלמוד מלמד שאלו המוציאים אחרים מהחושך באמצעות צחוק זוכים לרמות הגבוהות ביותר של גן עדן.
וזה לא דבר של מה בכך.
Tאלק מאת הרב מנחם סלסניק
© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.
הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.