בס"ד

מחשבה על פרשת קורח 5785

מבוא: מרד במדבר

ב במדבר טז, אנו קוראים על אחת המרידות הקשות ביותר במהלך מסע ישראל במדבר.

14 וְלֹא הָבְאתָנוּ אֶל-אֶרֶץ זַבֶּת חָלָב ודבש, וְלֹא נִחֲלַתָּנוּ שָׁדִים וכרמים; הַתַּעֲקַר אֶת-עֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, לֹא נָעֲלָה.’יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה.

את המרד הוביל קורח, בתמיכת דתן ואבירם, בני אליאב. אבל מי בדיוק היו דתן ואבירם? מה הניע את כעסם? ומה יכולה ללמד אותנו נפילתם - לא רק על צדק, אלא גם על הסכנות שבשאיפה מעוותת ואובססיה חומרית?

מי היו דתן ואבירם?

דתן ואבירם היו משבט ראובן, בכורו של יעקב. עם שושלת זו הגיעו שאיפות מנהיגות טבעיות. אך במקום להשתמש בפוטנציאל שלהם כדי לשרת את העם, הם בחרו בעימות ובמניפולציה. מקורות מדרשיים (דברים רבה ב':כ"ט) מזהים אותם כשני העברים הנלחמים בשמות ב', שמשה ניסה לעצור את ריבם.

תפקידם במרד של קורח היה קריטי: בעוד קורח תקף את סמכותו הדתית של אהרון, דתן ואבירם כיוונו את זעמם כלפי מנהיגותו של משה.

כבר בפנים שמות ב':14 הם קראו לו תיגר: "מי מינה אותך לשליט ולשופט עלינו?"“

אותה נימה מרדנית מופיעה שוב בבמדבר ט"ז, יד. פירושים כגון צ'יזקוני ו"אור החיים" מסבירים שכאשר אמרו "התעקר את עיני האנשים האלה?", הם האשימו את משה בניסיון להונות את העם בתקוות שווא. מבחינתם, הוא נכשל במשימתו, והם סירבו להכיר בסמכותו. הם אף טענו שעצם אי-הבאתו לארץ זבת חלב ודבש הייתה סיבה מספקת לדחותו. הציניות שלהם לא ידעה גבולות.

מדוע כעסם היה לא במקומו

  1. ציפיות מעוותות
    הם האשימו את משה בהפרת הבטחות. אך האמת היא שחוסר האמונה של העם עצמו - במקרה של המרגלים - הוא שגרם לעיכוב בכניסה לארץ. דתן ואבירם הקרינו את תסכולם כלפי חוץ, במקום לקבל את חלקם בעיכוב.
  2. ציניות ושקר
    באופן מזעזע, הם התייחסו למצרים - ארץ עבדותם - כ"ארץ זבת חלב ודבש". עיוות כואב זה נועד רק להכפיש את משה.
  3. סירוב להיות אחראי
    כאשר משה קרא להם באמצעות שליח, הם הגיבו בהתנגדות: "אפילו אם תעקרו את עיני האנשים האלה, לא נעלה!" סירובם הראה זלזול - לא רק במשה, אלא בכל מערכת המשפט המיוצגת על ידי בית הדין.

כיצד הם נדרשו לתת דין וחשבון? משה נתן להם הזדמנויות רבות לקיים דיאלוג. הוא שלח שליחים. הוא פנה אליהם. אך הם נשארו עקשנים עד הסוף.

בסופו של דבר, הם נבלעו חיים על ידי האדמה יחד עם משקי ביתם - עונש דרמטי וסמלי שמחק את מרדם מעל פני האדמה.

למה דווקא כדור הארץ?

מדוע לא אש או מבול? או שהחיים מציע תובנה מרתקת: כאשר קין הרג את הבל, הארץ פתחה את פיה כדי להסתיר דם נקי. כעונש, "פה" זה נותר סגור לאחר מכן. אך כאשר דתן, אבירם וקרח מרדו, משה ביקש מה' לפתוח מחדש את הפה העתיק הזה - הפעם לא כדי להסתיר את התמימות, אלא כדי להביא צדק. לאדמה הייתה הזדמנות להפוך את כישלונה הקודם על ידי בליעת הרוע במקום לכסותו.

הרהור נוסף: דתן ואבירם היו אובססיביים לדברים הפיזיים - חלב, דבש, שפע חומרי. אולי היה ראוי שהם ייבלעו על ידי אותה אדמה שהם העריצו. הם נפלו אל תוך העולם החומרי שהם נאחזו בו נואשות.

שיעור לזמננו – תורתו של הרבי מליובאוויטש
הרבי מליובאוויטש, ב חוכמה יומית (כרך 3, עמ' 307), חושף שכבה עמוקה יותר בפרק זה. הוא מסביר שכעסם של דתן ואבירם נבע מציפיות חומריות שלא התממשו: הם היו ממוקדים בהיעדר "ארץ זבת חלב ודבש" המובטחת.“

הרבי מזהיר כי גישה זו מוכרת למדי. אפילו כיום, אנשים נוטשים את האידיאלים שלהם כאשר תשוקותיהם החומריות אינן מסופקות. הרדיפה אחר נוחות, יוקרה ו"עוד" יכולה להעכיר את תחושת המטרה שלנו. ברכות חומריות אינן מטרות כשלעצמן, אלא כלים להגשמת שליחות נעלה יותר: להפוך את העולם למקום משכן עבור ה'.

מה יכולים בני נח ללמוד מזה?

דתן ואבירם לא היו אנשים בורים. הם היו דמויות חזקות - אך הם בחרו להשתמש בכוח הזה לפילוג, ציניות ואינטרס אישי. סיפורם הוא אזהרה מפני ביקורת הרסנית ומפני אובדן פרספקטיבה רוחנית במרדף אחר הצלחה חומרית.

למרות שהיו בני ישראל, הלקחים שלהם הם אוניברסליים. שבע מצוות בני נח הן הבסיס המוסרי לכלל האנושות. אחת מהן היא צדק: בניית חברות המושרשות בהגינות ובכבוד לסמכות החוקית.

דתן ואבירם הראו מה קורה כאשר יסוד זה מתערער - כאשר לועגים למנהיגות, מתנערים מאחריות, וציניות מחליפה את האמת. זו לא רק בעיה יהודית - זו בעיה אנושית.

הבה נמנע מטעויותיהם על ידי כך:

  1. כיבוד מנהיגות המושרשת בערכים אתיים - במיוחד מנהיגותם של רבנים אורתודוקסים אמינים שיכולים להדריך את בני נח בקיום שבע המצוות ופרטיהן.
  2. הבעת דאגות בענווה ובכנות - פנייה לאחרים באופן פרטי ועם רצון כן להבנה.
  3. שימוש בברכה חומרית כדלק למשימה רוחנית.
  4. שימוש בקולך כדי לבנות, לא כדי לפלג - הצבת צמיחה רוחנית, צדק ואחריות מעל כעס או אג'נדה אישית.

כפי שמלמד הרבי מלובביץ', הטעות של דתן ואבירם הייתה להתנות את אמונתם בתגמול חומרי. רצונם ל"ארץ זבת חלב ודבש" האפילה על ייעודם האמיתי. הרבי מזכיר לנו: שפע חומרי הוא ברכה - אך רק כאשר הוא משמש לעבודת ה', לא להחליף אותו.

מאת אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב תני ברטון על המשוב

מקורות:

טקסטים מכון ממרא

© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.