בס"ד

מָבוֹא

כשמתנהלים דיונים עם נוצרים, שומעים לעתים קרובות את הטענה שיהודים עצמם מכירים בתנ"ך שלהם שישוע הוא אלוהים ושהשילוש הקדוש הוא מושג יהודי, למרות שהיהודים מכחישים זאת. אחד הפסוקים המצוטטים לעתים קרובות כדי לתמוך בטענה זו הוא

ישעיהו ט':ה'. בפסוקים אלה אנו קוראים:

5 כִּי ילד נולד לנו, בן נתן לנו, והממשלה על כתפו; ויקרא שמו פל ג'ועץ אל גיבור אביעד סר שלום.;

ה  כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל-שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם.

הטענה של חלק מהנוצרים היא שפסוק זה מתייחס לישוע, תוך הדגשת תארים כגון "אל אדיר" ו"אב נצחי". עם זאת, כאשר בוחנים את ההקשר והדקדוק של פסוק זה, עולה משמעות שונה מהטקסט העברי.

השפה וההקשר של ישעיהו ט':ה'

בתרגום היהודי של ישעיהו ט', ה', הטקסט משתמש בזמן עבר:

“"כי ילד נולד לנו" (יֻלַּד-לָנוּ) ו"נקרא שמו" (וַיִּקְרָא שְׁמוֹ) – פעלים המעידים בבירור שהאירוע כבר התרחש.

הרב טוביה זינגר מציין כי צורות הפועל בפסוק זה מתיישרות עם הופעות אחרות בתנ"ך שבהן ברור שהאירוע המתואר התרחש בעבר, כמו ב בראשית ד':כ"ו ו בראשית י':כ"א:

26 וְלַשֵּׁת גַּם-לוֹ יוֹלַד בֵּן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ
21 וְלָשֵׁם אֲבִי כָּל-בְּנֵי-עָבֶר אֶחָדוֹר יֶפֶת גַּם-לוֹ נוֹלְדוּ בָּנִים.כא  וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא: אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר–אֲחִי, יֶפֶת הַגָּדוֹל.

פסוקים אלה מדגימים כי הפעלים העבריים "יֻלַּד" (נולד) ו-"וַיִּקְרָא" (נקרא) בקטעים אלה מתייחסים לאירועים מהעבר. דבר זה עולה בקנה אחד עם תופעת ה-"ווּ" (היפוך ו) בעברית המקראית, שבה פועל (ו) המוצב לפני פועל משנה את זמןו. במקרים כאלה, פועל בזמן עבר הופך לזמן עתיד, ופועל בזמן עתיד הופך לזמן עבר. מאפיין לשוני זה ניכר במקומות רבים בתנ"ך, ראו גם לדוגמה בראשית י"ב, ד', בראשית כ"ז, כ"ב, ובראשית כט, א'.1.

מה פירוש השמות בישעיהו ט':5?

הטענה הנוצרית לפיה פסוקים אלה מתארים את ישוע מבוססת לעתים קרובות על השמות שניתנו למלך העתידי: "פלא יועץ", "אל אדיר", "אב נצחי" ו"שר שלום". עם זאת, במסורת היהודית, שמות המתארים את אלוהים משמשים לעתים קרובות כדי להדגיש את תכונותיו או את כוחו של מנהיג, מבלי לרמוז שהאדם הוא אלוהי.

במסורת היהודית, אנו רואים שמות רבים המתייחסים לאלוקים, שהם בסך הכל השתקפויות של הקשר בין האדם לאלוקים או התכונות הנגזרות ממנו. לדוגמה, קחו בחשבון שמות יהודיים כגון:

המילה "אל" (אלוהים) משמשת לעתים קרובות בשמות יהודיים, אך אין זה אומר בהכרח שהאדם מחזיק במעמד אלוהי. בישעיהו ט', ה', ניתן להבין את השמות כך:

תארים אלה הם אפוא מטאפוריים, המשקפים את תכונותיו וכוחו של חזקיהו, ולא מצביעים על אלוהות.

ההקשר ההיסטורי של ישעיהו ט':ה'

ההקשר ההיסטורי של ישעיהו ט', ה' הוא קריטי להבנת פסוקים אלה. הנבואה נאמרה בתקופה של איום גדול על ממלכת יהודה עקב הפלישה האשורית. המלך אחז, שליט יהודה באותה תקופה, היה מלך רשע, והעם ייחל למנהיג צדיק. הנבואה מדברת על מלך עתידי, חזקיהו, שיביא צדק ושלום בניגוד לשלטונו המושחת של אחז.

חזקיהו נולד תשע שנים לפני הנבואה, ומאוחר יותר יוכר כמלך שהקדיש את עצמו לאלוהים, דבק בתורה והציל את יהודה מידי האשורים. במלכים ב' י"ט ובישעיהו ל"ו-ל"ז, תיאורים מפורטים מתארים כיצד אלוהים סייע לחזקיהו בהצלת ירושלים מהמצור של סנחריב מלך אשור - ישועה הנחשבת לאחד הניסים הגדולים ביותר עבור העם היהודי מאז יציאת מצרים.

השמות בישעיהו ט', ה' משקפים את נפלאותיו וכוחו של אלוהים שחווה חזקיהו. הוא יהיה "אל אדיר" ביכולתו להגן על העם, "אב נצחי" במובן שמלכותו תנציח את שושלת דוד, ו"שר שלום" באמצעות היציבות והשלווה שיביא ליהודה.

מַסְקָנָה

התפיסה שישעיהו ט', ה' מתייחס לישוע או לשילוש הקדוש אינה רק פרשנות שגויה של הטקסט מנקודת מבט יהודית - היא מנוגדת למשמעותו האמיתית וכפירה לאמונה היהודית. השפה העברית וההקשר ההיסטורי מבהירים באופן חד משמעי כי פסוקים אלה מתייחסים למלך חזקיהו, שליט צדיק שנבחר על ידי אלוהים להציל את יהודה מאיומי אשורים. התארים המיוחסים לו בקטע חוגגים את מנהיגותו ואת שליחותו האלוהית, לא את אלוהותו. טענה אחרת פוגעת בעקרונות הליבה של המונותאיזם היהודי ומעוותת את המשמעות הקדושה של הנבואה.



מאת אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב תני ברטון על משובו

מקורות

טקסטים מכון ממרא


© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.

  1. למידע מפורט יותר בנושא זה, הספר "המדריך ללשון הקודש" מאת רבי נחמן מרקוסון מספק תובנות נוספות. ↩︎