בס"ד

מחשבה על פרשת אמור 5786

מעט ביטויים מקראיים לא הובנו כהלכה מאשר "עין תחת עין". לעתים קרובות הוא מוצג כחוק נקמה פרימיטיבי שמייצר באופן בלתי נמנע מעגלי אלימות. עם זאת, כאשר קוראים את הטקסט בעיון - ולאור הפרשנות היהודית הקלאסית - מתברר שנוסחה זו נועדה לא להלהיט את האלימות, אלא לרסן אותה.

הביטוי מופיע שלוש פעמים בתורה:

בויקרא כ"ד: 19-20 אנו קוראים:

“"כי יגרום איש חבלה לחברו... שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן; כאשר גרם חבלה לאדם, כן יעשה לו."”

קטע זה מופיע בהקשר משפטי, לא בוויכוח אישי. הפרק דן בהליך משפטי, ענישה ויישום שווה של החוק. רק כמה פסוקים לאחר מכן אנו קוראים:

“"תורה אחת תהיה לכם לגר וליליד הארץ" (ויקרא כ"ד, כ"ב).

קודם לכן התורה כבר ציוותה:

“"לא תנקם ולא תיטול טינה" (ויקרא יט, יח).

התורה אינה יכולה לסתור את עצמה. אם נקמה אישית אסורה במפורש, אז "עין תחת עין" אינה יכולה להיות מצווה לנקמה פרטית.

הגבלת אלימות, לא הסלמתה

בעולם העתיק, פגיעות אישיות הובילו לעתים קרובות לסכסוכי דמים אינסופיים. פצע בודד יכול היה להסתחרר לאלימות בין דורות. על רקע זה, "עין תחת עין" היה מהפכני. משמעותו: לא יותר ממה שנעשה. אין הסלמה. אין נקמה לא פרופורציונלית.

זהו עיקרון משפטי של פרופורציונליות.

כאשר עיקרון זה מוסר ממסגרתו המשפטית ומתייחסים אליו כאל זכות אישית לגמול, מעגל האלימות שאנשים מאשימים את התורה ביצירתו אכן יכול להיווצר. אך זו אינה תוצאה של החוק עצמו - זוהי תוצאה של פרשנות שגויה שלו.

תורתם של חכמים

התלמוד (בבא קמא 83 ע"ב-84 ע"א) קובע חד משמעית ש"עין תחת עין" אינו מיושם באופן מילולי, אלא מתייחס לפיצוי כספי. רש"י מאמץ פרשנות זו. אבן עזרא מסביר שאכיפה מילולית תהיה לעתים קרובות בלתי אפשרית או לא צודקת. מה אם לעבריין הייתה רק עין אחת והוא יפצע מישהו עם שתי עיניים בריאות? מה אם הפגיעה לא הייתה מכוונת? מה אם גרימת פצע זהה תסכן חיים?

חזקוני מדגיש באופן דומה כי התורה מדברת בקטגוריות משפטיות כלליות, וכי שופטים מעריכים נזקים.

התורה עצמה מבחינה חדה בין רצח לבין פגיעה גופנית. לגבי רצח, היא קובעת:

“"לא תקחו כופר עבור נפש רוצח" (במדבר לה, לא).

חיי אדם אינם ניתנים להערכה כספית. עם זאת, נזק גופני יכול להיחשב על ידי בית משפט. הבחנה מוסרית זו היא בסיסית.

לפיכך, חכמים מבינים את המונח "עין תחת עין" כעיקרון של צדק אובייקטיבי, המנוהל על ידי בית משפט - לא כעקרון של הטלת מום פיזית.

קריאה שגויה בבשורה על-פי מתי ה'

במתי ה':38-39 כתוב:

“"שמעתם שנאמר: 'עין תחת עין ושן תחת שן'. אבל אני אומר לכם, אל תעמדו בפני האדם הרע..."‘

אמירה זו מציגה את התורה כאילו היא תומכת בנקמה אישית, ולאחר מכן מעמידה אותה בניגוד לאתיקה של אי-התנגדות. אך הדבר מבוסס על אי-הבנה של המסגרת המשפטית של התורה. התורה מדברת על הליך שיפוטי - עדים, שופטים, עונשים פרופורציונליים - ולא על נקמה של יחידים.

לתאר את התורה כמצווה על נקמה פרטית פירושו לטעון נגד קריקטורה ולא נגד הטקסט עצמו.

לא נקמה - אבל גם לא פסיביות

יחד עם זאת, יהיה זה שגוי באותה מידה לטעון שהתורה דורשת כניעה פסיבית לאלימות.

התלמוד מנסח עיקרון ברור:

“"אם יבוא מישהו להרוג אותך, קום והרג אותו ראשון"”
(סנהדרין 72 ע"א).

עיקרון זה - ha-ba lehorgecha hashkem lehorgo — קובע כי הגנה עצמית מפני איום מיידי מותרת, ובנסיבות מסוימות חובה. זו אינה נקמה; זוהי שמירה על החיים.

לכן, ההלכה היהודית מבדילה בין שלוש קטגוריות:

התורה אינה מקדמת צדק של חוק ואינה דורשת פסיביות. היא מנתבת כוח לשני הקשרים מבוקרים בקפידה: הגנה מיידית על החיים, או הליך משפטי חוקי.

חובת בני נח להקים בתי משפט

החובה להקים מערכות צדק מקורה בבראשית ט', ו':

“"מי שישפוך דם אדם, על ידי אדם יישפך דמו."”

התלמוד (סנהדרין נה ע"א) גוזר מפסוק זה את מצוות נח דינים — החובה להקים בתי דין לצדק. זוהי אחת משבע המצוות שניתנו לאנושות כולה.

הרמב"ם, בתוך משנה תורה, הלכות מלכים ט-י, קובע כי גויים נדרשים למנות שופטים ולאכוף את חוקי בני נח.

כיום, עם זאת, אין מערכת משפט עולמית נפרדת של בני נח. מבחינה מעשית, ההלכה היהודית מכירה בעיקרון:

דינה דמלכותה דינה — "חוק הארץ הוא חוק".“

עיקרון זה מופיע בתלמוד (נדרים כח ע"א; גיטין י ע"ב; בבא קמא קי"ג ע"א) ומקודד על ידי הרמב"ם (הלכות גזלה ה', יא). הוא קובע כי אדם מחויב מבחינה משפטית לחוק האזרחי של המדינה בה הוא מתגורר, ובלבד שהוא אינו מחייב הפרה של איסורים אלוהיים בסיסיים.

לפיכך, חובת הצדק פועלת כיום במסגרת המבנים המשפטיים האזרחיים הקיימים.

אמור כמודל לצדק אלוהי

פרשת אמור (ויקרא כ"ד, י'-כ"ג) מציגה מודל של צדק אלוהי. היא עוסקת בחילול קודש, רצח, פגיעה גופנית, ומסתיימת בעיקרון של דין שווה לגר וליליד כאחד. בעולם העתיק, זה היה יוצא דופן. צדק לא היה אמור להיות תלוי בשבט, מעמד או מוצא אתני, אלא בסטנדרטים משפטיים אובייקטיביים.

תהילים פט, יד מבטא זאת באופן תיאולוגי:

“"צדק ומשפט יסוד כסאך".”

צדק אינו רק נוחות חברתית. הוא משקף את אופיו של אלוהים.

“"עין תחת עין" אינה נוסחת נקמה פרימיטיבית, אם כן. זהו גבול משפטי. היא מרסנת הסלמה. היא מכפיפה את הרגש לחוק. היא מסירה את הנקמה מידי יחידים ומעמידה אותה תחת סמכות שיפוטית.

במקום בו המבנה הזה קורס, מגיע כאוס.
היכן שהיא מתפקדת כראוי, אלימות מוגבלת. זו אינה נקמה. זוהי ציוויליזציה.

מאת אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב תני ברטון על המשוב


© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.