בס"ד

מחשבה על פרשת ניצבים – וילך 5786

אחת התפיסות המוטעות הגדולות ביותר לגבי מצוות ה' היא הרעיון שהוא מבקש מבני אדם לעשות את מה שהם אינם מסוגלים לעשות. אולם התורה מלמדת בדיוק את ההפך. ה' לעולם אינו מצווה על הבלתי אפשרי. הוא מכיר את האנשים שברא ומבקש רק את מה שנמצא במסגרת יכולתם.

זוהי לא רק מחשבה מנחמת - זהו אחד מעקרונות היסוד של היהדות.

התורה לא קשה מדי

כאשר משה פונה אל ישראל לפני כניסתם לארץ המובטחת, אלוהים מכריז:

“"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום אינה קשה ממך, ואינה רחוקה ממך."”
(דברים ל', יא)

התורה ממשיכה:

“"לא בשמים הוא, למען תאמר, 'מי יעלה לנו השמים ויביא לנו, למען נשמעו ועשינו?' ולא מעבר לים הוא, למען תאמר, 'מי יעבר לנו את הים ויביא לנו, למען נשמעו ועשינו?' כי קרוב אליך מאוד הדבר, בפיך ובלבבך, למען תעשה אותו."‘
(דברים ל': יב-יד)

המסר חד משמעי: מצוות ה' אינן נסתרות, בלתי מושגות או מעבר ליכולת האנושית. הן נגישות ונועדו לחיות אותן.

כיצד הבינו חכמי ישראל את הפסוקים הללו

הפרשנים היהודים הקלאסיים מסבירים פסוקים אלה בדרכים שונות, אך כולם מגיעים לאותה מסקנה: מצוות ה' הן בהישג ידם של בני אדם.

אבן עזרא מסביר שהמצוות כוללות את שלושת הממדים החיוניים של חיי האדם: מחשבה, דיבור ומעשה. אלוהים מצווה רק את מה שבני אדם מסוגלים למלא.

רבנו בחיי מציין שהתורה מזכירה "פיך", "לבך" ו"לעשות". חלק מהמצוות מתקיימות באמצעות דיבור, אחרות באמצעות הלב, ואחרות באמצעות פעולה פיזית. יחד הן מקיפות את כל החיים הדתיים.

הרמב"ן מבין פסוקים אלה בעיקר כמתייחסים ל תשובה (תשובה). חזרה אל ה' אינה משימה בלתי אפשרית הדורשת ממישהו לעלות השמיימה או לחצות את הים. היא דורשת רק לב כן ווידוי כנה. תשובה זמינה בכל מקום.

רש"י מסביר שהתורה קרובה משום שאלוהים נתן גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבעל פה, מה שהפך את הוראתו למובנת ונגישה.

הרב עדין שטיינזלץ כמו כן מדגיש כי התורה אינה נשגבה מדי ואינה רחוקה מדי. דבריה בפינו לדבר ובלבנו להבין, ומאפשרים לנו לקיים את מצוות ה'.

עיקרון רבני בסיסי

מפסוקים אלה הרבנים גוזרים עיקרון תיאולוגי רחב יותר: אלוהים אינו מבקש מברואיו יותר ממה שהם מסוגלים לתת.

הרמב"ם מדגים עיקרון זה באופן קונקרטי בדיונו על הלכת נח. משנה תורה, הלכות מלכים י':1-2, הוא פוסק כי בן נח שעובר בשוגג על אחת משבע מצוות בני נח פטור מעונש - למעט הריגה ברשלנות, שבה בית המשפט עדיין מונע את הוצאתו להורג למרות שהמנגנונים האוטומטיים של נקמת דם ומקלט בעיר מקלט אינם חלים עוד. אך הקלה זו שמורה לטעות אמיתית שנעשתה ללא כל זכר לכוונה אשמה - כמו כאשר גבר שוכב עם אישה ומאמין שהיא אשתו. הרמב"ם נזהר לשרטט את הגבול: אם האדם ידע את העובדות הבסיסיות של המצב אך פשוט לא היה מודע, או טעה, שהמעשה אסור, הוא נחשב כאילו חטא במכוון, "כי היה עליו לדעת את החובות המוטלות עליו ולא עשה זאת". בורות בחוק עצמו אינה סוג של חוסר אשמה שהחוק מגן עליו - רק בורות בעובדות היא.

הרמב"ם מרחיק לכת עוד יותר: בן נח שנכפה על ידי אדם אחר להפר אחת ממצוותיו - אפילו את האיסור על עבודת אלילים - רשאי לעבור עליה במקום למוות, שכן בני נח, בניגוד ליהודים, אינם מצווים לקדש את שם ה' באמצעות מות קדושים. וקטן, חירש אילם או אדם חסר יכולת רציונלית אינם נושאים באחריות כלל, שכן אף אחד מהם אינו מחויב במצוות מלכתחילה.

מה שעולה מכך היא דוקטרינה מכוילת בקפידה של אחריות: חוק ה' עוקב אחר יכולת אנושית אמיתית - בורות עובדתית, כפייה חיצונית והיעדר רצון רציונלי מתפקד - כולם עילה לפטור, בעוד שבורות מכוונת של החוק שאדם היה מחויב ללמוד אינה עילה. אותה רגישות מופיעה, בצורה כללית יותר, בתלמוד:

“"הקדוש ברוך הוא אינו דורש דרישות בלתי סבירות מבראויו."”
(תלמוד בבלי, עבודה זרה ג א)

גם ההלכה היהודית מכירה בעיקרון:

רחמנא פאטרי — "הרחמן פטור אדם אשר נסיבות שאינן בשליטתו מונעות ממנו לעשות זאת."“

במילים אחרות, כאשר אדם באמת אינו מסוגל לקיים מצווה, אלוהים אינו מטיל עליו דין וחשבון על מה שהיה בלתי אפשרי.

עיקרון זה משקף את צדקתו של אלוהים כמו גם את רחמיו.

האם זה אומר שאנשים לעולם לא חוטאים?

בוודאי שלא.

היהדות מעולם לא לימדה שבני אדם הם מושלמים.

אנשים נכשלים. הם עושים טעויות. זו בדיוק הסיבה שהתורה מספקת את הדרך של תשובה (תשובה), סליחה, ובתקופת בית המקדש - מערכת הקורבנות.

השאלה אינה האם מישהו חי חיים ללא רבב.

השאלה היא האם אדם מבקש בכנות לעבוד את ה' וחוזר אליו לאחר שנפל.

יש הבדל עמוק בין אמירה שלפעמים בני אדם נכשלים לבין אמירה שאי אפשר לקיים את מצוות ה'.

ניגוד עם טענה תיאולוגית נפוצה

כאן אנו נתקלים בהבדל משמעותי בין היהדות הקלאסית לבין השקפה המצויה בחלק ניכר מהתיאולוגיה הנוצרית: הרעיון שבני אדם, באופן עקרוני, אינם מסוגלים להשיג צדקה לפני ה' באמצעות ציות למצוותיו ותשובה כנה - שצורה כלשהי של כישלון היא בלתי נמנעת וכי כישלון זה חוסם לצמיתות את דרך התורה והתשובה כאמצעי לעמוד מוצדקים לפני ה'. על פי השקפה זו, רק אמונה בכפרה חיצונית יכולה לגשר על הפער שמאמץ אנושי, כנה ככל שיהיה, לעולם לא יוכל לסגור בכוחות עצמו.

אבל טענה זו נשענת על הנחה שהתורה עצמה דוחה. מצוות ה' "אינן קשות מדי" - לא משום שבני אדם לעולם אינם נכשלים, אלא משום שהדרך שנתן כוללת דרך חזרה כאשר הם נכשלים. כפי שמלמד הרמב"ן, ה"קרבה" המתוארת בפסוקים אלה מתייחסת מעל לכל לתשובה: לב כן וחזרה כנה, הזמינות בכל עת ובכל מקום, ללא צורך בעלייה השמיימה או בחציית הים. כישלון אינו, על פי תפיסה יהודית, פסילה קבועה. זהו עצם המקרה שלשמו קיימת תשובה. אדם שמועד וחוזר לא הוכיח שהמצוות בלתי אפשריות; הוא קיים בדיוק את מה שה' מבקש ממנו - ציות לא מושלם המצורף לחזרה כנה.

לטעון, אם כן, שבני אדם אינם יכולים להיות מוצדקים באמצעות מצוות ותשובה, פירושו לטעון משהו שהתורה מכחישה במפורש מעצמה. המצוות ניתנו כדי שיתקיים על ידי אנשים אמיתיים, שנכשלים וחוזרים, ולא על ידי יצורים שאינם מסוגלים להיכשל.

מה המשמעות של זה עבור בני נח?

עיקרון זה מעודד מאוד את בני נח.

שבע מצוות נח הן חלק מאותה תורה שנתן אלוהים דרך משה בהר סיני.

אם אלוהים אומר לישראל שמצוותיו אינן מעבר ליכולת האדם, אז גם לא יהודים יכולים לסמוך על כך ששבע מצוות נח נועדו לקיום והן במסגרת היכולת האנושית.

זה לא אומר שלמות.

אפילו בתוך תרי"ג המצוות, לא כל מצווה חלה על כל יהודי. חלקן חלות רק על כוהנים, חלקן רק על מלכים, חלקן רק על גברים או נשים, ורבות מהן רק כאשר בית המקדש עומד.

אלוהים לעולם לא מצפה ממישהו לעשות את מה שהוא באמת לא יכול לעשות.

הוא מצפה לנאמנות במה שהם מסוגלים לעשות.

נעמן: דוגמה יפה

סיפורו של נעמן ממחיש בצורה יפה את העיקרון הזה.

נעמן, מפקד צבא ארם, סבל מצרעת. הנביא אלישע הורה לו להתרחץ שבע פעמים בנהר הירדן.

בתחילה נעמן נעלב מציווי פשוט שכזה. עבדיו אמרו:

“"אם היה אומר לך הנביא לעשות דבר גדול, האם לא היית עושה זאת? וכמה וכמה יותר מכך, כשהוא אומר בפשטות 'רחץ וטהר'?"‘
(מלכים ב' ה':13)

נעמן ציית ונרפא.

לאחר מכן הוא הודה:

“"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל־הָאָרֶץ כָּל־אֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל".”
(מלכים ב' ה':15)

אז הוא הציג בפני אלישע שאלה יוצאת דופן.

כקצין המשרת את מלך ארם, היה עליו ללוות את אדונו למקדש רימון, שם המלך היה נשען עליו תוך כדי השתחוותו. למרות שנעמן עצמו כבר לא האמין ברימון, חובותיו הרשמיות דרשו את נוכחותו הפיזית.

לכן הוא שאל:

“"יסלח ה' לעבדך בדבר אחד זה..."”
(מלכים ב' ה':י"ח)

אלישע ענה בפשטות:

“"לך לשלום."”
(מלכים ב' ה':19)

ליבו של נעמן היה שייך כולו לאלוהי ישראל. אלוקים ידע את נסיבותיו.

שוב אנו רואים את אותו עיקרון מקראי: אלוהים יודע למה אדם באמת מסוגל ושופט אנשים בצדק וברחמים מושלמים.

מַסְקָנָה

המסר של דברים ל' הוא פשוט ועמוק גם יחד.

אלוקים לא הסתיר את רצונו בשמים ולא מעבר לים.

הוא קירב את זה.

הרבנים הבינו זאת באופן עקבי כמשמעותו של ה' לעולם לא מצווה על הבלתי אפשרי. הוא אינו מציב דרישות בלתי סבירות, וגם אינו דורש מאנשים דין וחשבון על מה שמעבר ליכולתם.

עבור בני נח, זה אמור להיות מקור לעידוד גדול.

אלוקים לא דורש שלמות.

הוא מבקש נאמנות.

כשאנחנו נכשלים, הוא קורא לנו - לא להתייאש - אלא לחזור אליו, לחזור בתשובה ולהמשיך ללכת בדרכיו.

אנג'ליק סייבולטס
בתודה לרב תני ברטון על המשוב

Sמקורות

תנ"ך

פירושים יהודיים קלאסיים

ספרות רבנית

 


© כל הזכויות שמורות. אם נהניתם ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו הלאה.

הבלוגים שלנו עשויים להכיל טקסט/ציטוטים/הפניות/קישורים הכוללים חומר המוגן בזכויות יוצרים של מכון-ממרה.org, Aish.com, ספריה.org, חב"ד.org, ו/או AskNoah.org, אשר אנו משתמשים בהן בהתאם למדיניות שלהם.